היתה עבודה. ואיננה

בוועדת השרים למפעלים במצוקה גיבשו נוהל של בדיקה ומיון ראשוני. צוות מומחים בודק כל בקשה, גם על-פי הסיכוי הכלכלי של המפעל וגם לפי חשיבותו החברתית. מפעל שקיבל המלצה חיובית מהצוות, יועלה לדיון, והוועדה תחליט.

ברשימת המקבלים נמצאים מפעלי הלבידים, מפעלי הפלדה בעכו ופולגת טקסטיל בקרית-גת. בין המבקשים מצויים אריגי מצובה, מפעל כליל-יופי, המכיל בתוכו את חברת גדעון אוברזון, תעשיות אלקטרוכימיות, מתפרת העצמאות במצפה-רמון, בסט-קרטון, מכרות אבן אילת, שדות אלונים, פונדק מצפה רמון ווישיי ישראל.

ההסתדרות החדשה מפעילה קרן משלה, שמחלקת סכומים קטנים, כ-9 מיליון שקלים בשנה, בהלוואות הון חוזר. הכסף ניתן בעיקר למפעלים שכבר נמצאים בידי מפרק. בהסתדרות טוענים שחלקם התאוששו וממשיכים לפעול כנגד כל הסיכויים.

יו"ר ההסתדרות, ח"כ עמיר פרץ, יוצא נגד הביקורת על השקעות ממשלתיות במפעלים עתירי עבודה שממילא נגזר דינם להיסגר או לעבור לארצות שבהן העבודה זולה. לדבריו, במצב של משק במשבר, השיקול הכלכלי הוא לא היחיד שקובע. כשיש אווירה של משק בהתמוטטות, נוצרת פניקה והפיטורים הופכים למחלה מידבקת. פרץ מוסיף, כי כל מפעל, אפילו במצב סביר, מתחיל להתכונן לגרוע מכול ולפטר אנשים, מעבר לצורך האמיתי. "כל אחד מכיר מישהו שפוטר לא מזמן, או שעומד על סף פיטורים. זה כבר לא עניין של מספרים, אלא חלק מהחיים של הרבה מאוד אנשים.

שום מהלך כלכלי לא יכול להחליף אווירה, ואם הציבור מרגיש מיתון, אז יהיה מיתון. לכן הממשלה חייבת להתערב, לעזור למפעלים, למנוע פיטורים, כדי לשנות את האווירה. אפילו הממשל הרפובליקני בארה"ב, שהוא הכי קפיטליסטי ושמרני, הבין שיש מצבים שהמדינה חייבת להתערב כדי לעצור את הפסיכולוגיה של משבר. אם לא נראה התגייסות אמיתית ומהירה של הממשלה, נראה יותר ויותר ערים ויישובים שיסגרו את הדלת ויעלו להפגין במקום ללכת לעבוד, כי לא יהיה להם איפה לעבוד".

עם זאת, עדיין מוקדם להספיד את ההשכלה כמקדמת תעסוקה. על-פי חישובי הרשות לתכנון ופיתוח כוח-אדם במשרד העבודה, שיעור האבטלה בקרב בעלי תואר ראשון, 15 שנות לימוד, עומד על 6.9% בלבד. לדברי מנהל הרשות, בני פפרמן, זהו הצפי גם לשנת 2001, שטרם הסתיימה.

בקרב בעלי תואר שני, או 16 שנות לימוד ויותר, שיעור האבטלה הוא - 4.5% הרבה מתחת לממוצע הארצי. שיעור האבטלה של מי שלמדו עשר שנים או פחות הוא 13.7%, ובקרב בעלי 11 שנות לימוד או בוגרי תיכון שיעור האבטלה הוא 10.9%.

נתון מעודד נוסף לטובת ההשכלה הוא משך הזמן שנדרש לשם מציאת עבודה. מי שלמד שמונה שנים או פחות, נזקק ל-33.5 שבועות בממוצע (כשמונה וחצי חודשים) לחיפוש עבודה, בעוד שחברו האקדמאי נזקק להרבה פחות: בוגרי 15 שנות לימוד הסתדרו הכי מהר - תוך 21.1 שבועות בממוצע. בוגרי תואר שני, 16 שנות לימוד ומעלה, נזקקו ל-24.2 שבועות ובוגרי תיכון ל-23.7 שבועות בממוצע.

מרגע שלאדם אין מסגרת זהותית שעליה הוא יכול להישען, התגובה היא דכדוך, שהופך עם הזמן להיות דיכאון וייאוש.

המעבר לסטטוס של מובטל כרוך באובדן התחושה של נחיצות ויצרנות, של סדר-יום קבוע, של קשרים חברתיים שנוצרו במקום העבודה, ושל תחושת הערך העצמי.

לדברי ד"ר ליאת קוליק מבית-הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, אפשר לדמות את השלבים שעובר אדם מרגע שאיבד את עבודתו לשלבים שעובר מי שלוקה במחלה קשה. קוליק: "אחרי ההלם הראשוני מגיע שלב ההכחשה. אנשים מכחישים את הנזקים הפוטנציאליים האמיתיים של היותם מובטלים, ויש אפילו מי שנהנים בתחילה מ'החופש' הבלתי צפוי. יש אנשים שנתקעים בשלב הזה חודשים רבים.

שני השלבים הבאים הם כעס על מקום העבודה ועל החברה בכלל, ולאחריו דיכאון ותחושות חוסר-אונים, ייאוש ואפתיה. בשיאו באה השלמה עם המצב".

"נקודת הזמן הקריטית", אומרת קוליק, "היא החודש השלישי לאבטלה. אז האדם מרגיש את הלחץ הגדול ביותר, אז הוא מתחיל להבין שהוא בצרה אמיתית. משם ואילך יש תהליך של הסתגלות למצב.

קוליק ערכה מחקר בו בדקה 1,000 משפחות של מובטלים. על-פי ממצאיה, אלמנים וגרושים, משני המינים, הם הפגיעים ביותר, מבחינה נפשית, למצב של אבטלה. מי שמסוגלים לשאת בקלות רבה יותר את המצב החדש הם אנשים שעברו במהלך חייהם שינויים רבים, מילאו תפקידים שונים במערכות שונות והחליפו מקצועות, וגם אנשים שהם אופטימיים מטבעם ובעלי יכולת התמודדות עם מצבים קשים.

מי שמצבם קשה במיוחד הם אנשים שעבדו באותו מקצוע ובאותו מקום עבודה במשך שנים רבות, ואף פעם לא העזו לבצע שינוי. ככל שהחיפוש אחר עבודה חדשה מתמשך, אדם כזה ישקע לדיכאון רב יותר. עם הזמן הוא יפתח חוסר ביטחון בולט. הוא יחשוש ללכת לראיונות עבודה, וכשכבר ייגש, לא יצליח להרשים את המראיינים. אם אדם כזה מגיע לייאוש ואומר לעצמו אף אחד כבר לא רוצה אותי, הוא גולש למצב מסוכן במיוחד.

מצד שני, נשים נוטות להתלונן יותר מגברים על פגיעה בבריאות בגלל אבטלה. הן גם זוכות פחות לתמיכה חברתית ורגשית מגברים. גבר מובטל יזכה לתמיכה גדולה יותר מצד אשתו מאשר להפך.

בעלי ההשכלה הגבוהה (תואר שני ומעלה) נפגעים מאבטלה בדיוק כמו בעלי ההשכלה הנמוכה (יסודית). לדברי ד"ר ליאת קוליק, שתי הקבוצות הללו מביעות מצוקה נפשית גדולה ביותר. אם בקבוצה השנייה החשש המוביל הוא מאי-יכולת להתארגן מחדש, בצד חשש כלכלי, בקרב המשכילים, שהשקיעו רבות ברכישת המקצוע והמעמד המקצועי, אובדן מקום העבודה מהווה פגיעה בזהות העצמית שלהם.

הסיכוי של בעלי השכלה גבוהה למצוא עבודה במעמדם הקודם קטן יותר, והם לרוב אינם מוכנים להתפשר על תפקיד נחות מזה שמילאו בעבר. רבים מהם מעדיפים להסתיר את מצבם ולא לעשות דבר, ובלבד שלא ייאלצו לומר בקול: אני מובטל.

האבטלה הגואה בעין-מאהל ובכפרים ערביים נוספים הפכה לנתון סטטיסטי ותו לא. משרדי הממשלה השונים לא נוקפים אצבע. אין תוכניות למיגור האבטלה. תיעוש הכפר הערבי הוא חלום באספמיה. אין מפעלים, ואפילו את ענף הטקסטיל, שסיפק מקומות עבודה למאות ואלפי אנשים, חיסלו.

לפני מספר חודשים החלטתי להקדיש את אחד מגליונות השבועון "כל-אלערב", שאני עורך, לתופעת האבטלה במגזר הערבי. החומר שהונח על שולחני היה מזעזע: משפחות ברוכות ילדים לא מוצאות אוכל לילדים, חלב לתינוקות. המקרר של משפחה נצרתית ריק. אבי המשפחה, מובטל שחי מקיצבת הביטוח הלאומי, אומר בדמעות: "עדיף לי למות. איך אני יכול להביט בעיניים של הילדים שלי שמבקשים אוכל וחלב? אין לי כסף להאכיל אותם".

ממשלות ישראל לדורותיהן לא מצאו לנכון לפתור את הבעיות של יותר ממיליון ערבים פלסטינים החיים בישראל. מדיניות הקיפוח והאפליה הפכה למדיניות רשמית, לא מוצהרת. בתקופת כהונתו של אהוד ברק החליטה ממשלתו להקציב למגזר הערבי ארבעה מיליארד שקלים. ברק לא קיים את ההבטחה. גם ראש הממשלה הנוכחי, אריאל שרון, ממאן לקיים את החלטת הממשלה ולהעביר את הסכום למגזר הערבי.

הטענה כי לערביי ישראל לא מגיעות זכויות כי הם לא משרתים בצה"ל משוללת כל יסוד. מה עם החרדים, שתורתם אומנותם? מדוע הם מקבלים תקציבים למרות שלא שירתו בצה"ל? ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמתנה את הענקת הזכויות בקבלת החובות.

אירועי אוקטובר השחור 2000 הוסיפו חטא על פשע. התהום שנפערה בין אזרחי ישראל הערבים לבין המדינה, מסופקני אם ניתן לגשר עליה. הישראלים הכריזו על חרם כלכלי נגד הערבים והיישובים הערביים, והתוצאה הרת אסון: האבטלה הגיעה לשיאים גבוהים, עסקים רבים נקלעו לחובות ונאלצו לסגור.

אין צל של ספק כי קיימת אינטראקציה בין המצב הכלכלי לבין הפלסטיניזציה של ערביי ישראל. כאשר הערבי מגיע לפת לחם, הפיתוי של הארגונים הפלסטיניים השונים והארגונים הפונדמינטליסטיים נופל על אוזניים קשובות. אם המדינה על כל משרדיה לא תמצא פתרון למצוקתם הקשה של ערביי ישראל, המצב ילך ויחריף ויהפוך לפצצה מתקתקת.

המצב הכלכלי הקשה הניע מספר לא מבוטל מהמפלגות הערביות הפועלות בשטח לחשוב על אימוץ רעיון מהפכני של הקמת כלכלה עצמאית, שאיננה תלויה במדינת ישראל. המחשבות עשויות או עלולות להפוך למציאות, או אז הנתק יהיה עובדה היסטורית.

לידיעת ראש הממשלה שרון, בקרב ערביי ישראל צמח דור חדש, דור האינטרנט, שצופה בטלוויזיה, מאזין לרדיו וקורא עיתון. הוא יוביל במוקדם או במאוחר את האינתיפאדה הכלכלית, אינתיפאדת הלחם. (זוהיר אנדראוס, עורך "כל-אלערב")

בחודשים הראשונים תוכלו לקבל דמי אבטלה, שבדרך-כלל יהיו נמוכים מהמשכורת לה התרגלתם. כדאי לחפש דרכים לצמצם את ההוצאות המשתנות, ולגבי ההוצאות הקבועות כדאי לנסות לפרוס אותן. לדוגמה, תוכלו לבקש מהבנק לדחות את החזרי המשכנתא במספר חודשים. קניות כדאי לבצע בתשלומים, ורצוי להשתמש במסגרות אשראי בכרטיסי אשראי, שהן זולות משל הבנק. חשוב להקפיד לא להיות במינוס גבוה מזה שאושר לכם, כי הריבית שהבנק גובה במקרה כזה יקרה מאוד.

אם תזדקקו לכסף, השתמשו תחילה בזה הנמצא בתוכניות שהקנס על שבירתן נמוך יותר. בקופת גמל, למשל, הקנס גבוה מאוד ועומד על 35% אם הקופה עדיין לא נזילה (כלומר, טרם עברו 15 שנה מיום פתיחתה).

הבנקים לא תמיד שמים לב שלקוח הפסיק לעבוד. רק כאשר תחרגו ממסגרת האשראי שלכם, תקפצו" לבנקאי לעיניים בדוחות והוא יתחיל לעקוב אחריכם בשבע עיניים. אם יראה שהמשכורת הפסיקה להיכנס, יש להניח שיעקוב בקפידה, ולכן זה לא הזמן לשלם למסעדות פאר בצ'ק. מצד שני, אם בניתם יחסי אמון עם הבנקאי ועבודה משותפת לאורך שנים, אפשר להיות גלויים איתו ולהגיד לו שאתם מטפלים במצב. זכרו, בנקאים לא אוהבים הפתעות, וחשוב להם לדעת שהלקוח לוקח אחריות על מצבו. אם אתם מוכרחים למשוך כסף מהחשבון למרות שאתם במינוס גבוה, אל תנסו כדי לראות אם זה מצליח - קודם הודיעו לבנקאי שמדובר באירוע מיוחד והסבירו מתי תפקידו כסף בחשבון.

למרות הקושי, לא צריך להתבייש במצב וכדאי לספר למשפחה ולחברים הקרובים שאתם מובטלים.

ייתכן שתוכלו לקבל הלוואה מאחד מהם. כך תחסכו את התיווך הפיננסי שהבנק גובה משניכם - הוא יקבל מכם ריבית גבוהה יותר מזו שהיה מקבל על הפיקדון בבנק, ואתם תשלמו הרבה פחות מאשר הייתם משלמים לבנק על אשראי.

גם, ובפרט, בתקופה קשה זו לא כדאי להפסיק לשלם לחלוטין לתוכנית הביטוח/פנסיה, למרות שאין לכם גרוש. התייעצו עם הסוכן מהו התשלום המינימלי שיאפשר לכם לשמור על הזכויות.

ולבסוף, גם מי שנמצא עדיין במעגל העבודה אבל חושש שהוא עלול למצוא עצמו מפוטר, יכול לנקוט צעדים מקדימים. כדאי להתרגל לחסוך כל חודש בצד לשעת צרה, לא להתחייב לתשלומים לאורך תקופות ארוכות מאוד, ולנסות להגדיל את מסגרת האשראי בבנק. זה לא הזמן להעביר את החשבון לבנק אחר, אך כאשר מדובר במשק בית כדאי לבדוק אפשרות לפתוח חשבון בנק נוסף, כך שלכל בן זוג יהיה חשבון. הדבר ייצור שתי מסגרות אשראי שיהיה אפשר לשחק" ביניהן בעת צרה.