כל האמת על אמא ואבא של המלט

דווקא נחמד שארבע מאות שנה אחרי שהחלו להציג את "המלט" בתיאטרון הגלוב בלונדון, מגיע ג'ון אפדייק, סופר מוכשר ורבגוני, ועושה סדר ברקב של ממלכת דנמרק. המחזה הועלה לראשונה ב–1600, אבל מי שסבור ששייקספיר בדה את הנסיך המלנכולי המתלבט ממוחו, קצת טועה.

ככל הנראה, שייקספיר עשה שיעורי בית בחברת ספר שהיה נפוץ למדי בתקופתו: "היסטוריות טרגיות", של אחד פרנסואה דה בלפורה, ששמו נשכח די בצדק. הלה תרגם, עיבד והמציא מחדש אסופות של טקסטים סקסוניים עתיקים, וביניהם אפילו סאגה איסלנדית אבודה אחת שמוזכרת לאחרונה בסאגה אחרת מן המאה העשירית. בלפורה חיבר את כל הסיפורים סביב נסיך מלנכולי ומלך שנרצח זה לזה, ורקח את אגדת המלט, בחור שנורא קשה לו להחליט אם לנקום את מות אביו אם לאו.

מי שעבר דרך המחזה יודע שיש שם שני טיפוסים נאלחים: גרטרוד, המלכה האם, שממהרת להתחתן עם קלאודיוס, הדוד של המלט הצעיר, ממש כמה דקות אחרי הלוויה. מכאן שמיד נופל עליו החשד למותו הפתאומי של האב, וכל מה שידוע לנו כצופים הוא שהשניים לוקים בתאוות שררה חולנית. וכאן נכנס אפדייק לתמונה.

הוא קרא את החומרים ששייקספיר קרא, הוא צפה ב"המלט" של קנת' בראנה (מכה של ארבע שעות, ואפדייק אפילו מודה לו בסוף הספר), והוא החליט להתמקד בדמותה של הנסיכה גרטרוד, או Gerutha, בשמה המקורי, ולנסות להתחקות אחרי חיים שלמים של אי-נחת שבסופם מוות אלים וידוע מראש.

הספר ראה אור לפני כשלושה חודשים בארצות הברית. יש לי חשד קל שמעמדו של אפדייק כאחד מבכירי הסופרים החיים באמריקה לא ממש שירת את המבקרים: אני בטוחה שלחלק מהם היה נוח להעלים עין מן השעשוע התמוה, או לפחות להיאנח בשמחה בעמוד 210, כשהעסק נגמר.

זה לא רומן היסטורי. אפדייק בחר לצייד את הגיבורים שלו בתודעות מודרניות לגמרי. גרטרוד-גרות'ה היא נסיכה מרדנית בת 16 שמסרבת להינשא ולהעניק את המלוכה – היא לא יכולה למלוך, כמובן, כי היא בחורה – לשידוך שאבא שלה, המלך רוריק סידר לה. וכי מה בעצם רע בהורוונדיל? הוא לוחם נורדי עשוי ללא חת, עברו מלא הרג והרס כמו שצריך, והוא גם נראה לא רע. ובכן, גרטרוד רוצה יותר מזה: היא טוענת שהוא פשוט מדי. אבל היא נכנעת, עוברת לגור באלסינור, הורוונדיל נהיה מלך כשרוריק מת, המלט הקטן נולד – והגברת מגלה את נשיותה ואת חדוות הניאוף בזרועות אחיו של בעלה.

בין לבין, היא מבעבעת מתובנות פמיניסטיות משנות הששים של המאה שלנו, היא מנסה להצחיק אותנו, היא מקשיבה לנאומים של גברים משכילים ממנה ובזה להם בליבה – והיא כל כך לא אמינה, עד שרק מתוך תמיהה המשכתי לקרוא, כדי להבין מה לכל הרוחות קרה לאפדייק.

כיוון שהסיפור השקספירי צרוב לנו במוח איפושהו לצד במבי, מוכרת הגפרורים הקטנה ודון קישוט, קל לנו באופן יחסי לקבל עיבודים מודרניים למחזה, כל עוד לא נוגעים בטקסט. המלט יכול ללבוש חליפה או מעיל עור ולהמשיך לדקלם "טו בי אור נוט טו בי", ואנחנו לא מזדעזעים, בתנאי שהתודעה שלו ועולם הידע שלו לא מטופלים בכלל, והוא נשאר "המלט". אפדייק לא בחר בדרך הזו, מפני שבספרות אין בה טעם. גרטרוד במיני וגרבי רשת לא היתה מרגשת את הקורא אם בפיה היו מושמים טקסטים היאים לראשית האלף השני לספירה. זה לא עובד, אבל גם ההפך לא עובד.

זו הפעם הראשונה מזה 19 רומנים שאפדייק מציב גיבורה במרכז העלילה ומנסה לפענח את הנפש הנשית. ב"המכשפות מאיסטוויק" היו אמנם שלוש גיבורות, אבל הציר המרכזי של הספר עסק בחיי נפש בדיוניים בעליל, אלא אם כן אתם מאמינים בקיומן של מכשפות ובאפשרות שהשטן יקנה בית בקונטיקט ויתחיל רומנים עם שלושתן במקביל. "מה רוצות הנשים", שואלת גרטרוד, והיא מצויידת במטען של תשובות פרוידיאניות לשאלה הכי מפורסמת של פרויד. ובכן, עצוב ודי משמים לגלות, שהן רוצות – בזה הסדר – כוח, מין, ילדים, חיי עצלות ושקט נפשי. מנקודת מבטה של גרטרוד, מיד אחרי הנישואין לקלאודיוס, הכל יסתדר: המלט הילד הבעייתי יסלח לה, וכשיגיע לגיל ארבעים הוא עצמו יעלה על כס המלוכה, והחיים יפים.

כצופים של "המלט", אנחנו לא יכולים לקנות את הסוף הזה מבלי להרכיב עליו את ערימת הגוויות של סוף המחזה. כקוראים תבוניים, אנחנו לא יכולים לקנות את גרטרוד, או את קלאודיוס, או את כל מעשה המרכבה הביזארי של אפדייק. אז לא נורא דחוף לתרגם לעברית, ובכלל לא דחוף לקרוא.

Gertrude and Hamlet, John Updike, Knopf 2000, 210 pp