רנסנס דתי אמיתי

כאדם דתי, אני מביטה לעבר השנה החדשה עם די הרבה פחדים ולא מעט תקווה. ה"מהפכה החברתית" שברק פצח בה, ללא ספק, כתשובה לחברי הקואליציה שבגדו בו, הצליחה באורח אירוני להניח על סדר היום בדיוק את אותם
הדברים שלהם ייחלתי וקיוויתי, כאדם שמסור לאמונה היהודית.
הדרך היחידה שבה ניתן להשיב את כבודה האבוד של התורה והדת בקרב יהודי ישראל היא הפרדתה של הדת ממשרד האוצר.
הייתי רוצה לראות את ביטול התמיכה הבזבזנית במוסדות ביורוקרטים מיותרים כמו המועצה הדתית. הייתי רוצה לראות את חיסולו של משרד הדתות ואת פירוקו של בית המשפט הרבני שהפך למקור סבל שלא יתואר כמעט עבור כל מי שפוקד אותו. שכל קהילה תקים בית משפט דתי עצמאי.
הייתי רוצה לראות את סגירתו של ברז הסובסידיות, הקלות המס, ה"פטורים" מהשירות צבאי, "מציאות" הנדל"ן, וכל שאר ההטבות שניתנות כרגע לבחורי ישיבה (דברים שהם, אגב, אסורים בתכלית האיסור על פי החוק הדתי – ראו את כתבי הרמב"ם בעניין הפיכת התורה לאת לחפור בה).
יש לקוות, שברגע שתופרד הדת מן הפוליטיקה, ובעיקר מכסף, כל אלה שמצויים היום במפלגות הדתיות יימצאו לעצמם תעסוקה הולמת במקום אחר. לש"ס לא יוותרו סיבות להתקיים.
ואז, אני רואה שנה של רנסנס דתי אמיתי בארץ ישראל. אני רואה את פריחתן של 3000 שנות היסטוריה, תרבות ודת. איש לא ירצה להפוך אז את תל אביב לניו-יורק. סוף סוף יהיה בנו די אומץ לומר שלא נוכל להתפשר על ירושלים משום שזוהי עיר קדושה. העיר הקדושה שלנו. נפסיק לחשוב שהפעלת אוטובוסים בשבת, פתיחת קניונים, ובאופן כללי הפיכתו של יום המנוחה שלנו ליום חול, הם דברים נחשקים. נתחיל להתגאות בתרבות שלנו ובמנהגים שלנו כמו כל אומה אחרת בעולם. נחוש גאווה דווקא משום שהמקום היחיד בעולם שבו היום השביעי הוא באמת יום של מנוחה, הוא בארץ ישראל.
וכשבן נוער חילוני יראה בן נוער חובש כיפה, הוא לא ירגיש צורך לשלוף את האולר שלו (כפי שקרה לבני חובש הכיפה בירושלים יותר מפעם אחת).
זו תהיה שנה בה נשלוף מחדש את המסורת שלנו מידי הפנאטים, המזויפים, הנוכלים ורודפי המעות. אז היהדות שוב תהיה שלנו, משהו שכל יהודי בישראל יוכל להתגאות בו.

נעמי רגן, סופרת