בין דמשק לירושלים

"אין אצלי הנחות", מצהיר מג'די חלבי, הכתב לענייני ערביי ישראל של חדשות ערוץ 1. "אם בכפר ערבי שורפים את דגל המדינה או צועקים 'מוות ליהודים!', אראה ואשמיע זאת. מצד שני, אם המשטרה מפעילה כוח שנראה מוגזם נגד מפגינים ערבים, אז גם אם יש מי שמעדיף לא להראות את זה - לא אוותר על הצגת הדברים כפי שהם, כולל קריאות תמיכה בבן לאדן, שהושמעו באחרונה".

- מה קורה לך בפנים כשאתה מעביר דברים כאלה?

"אני מפריד בין ההרגשה האישית למקצוע. הרי כדרוזי אני בחזקת כופר מבחינת התומכים בבן לאדן, והקריאות כאילו מופנות גם אלי. את תחושותי אני לא מחצין בכתבות שלי. כשבהפגנה באום אל פאחם קיללו את חיילי משמר הגבול הדרוזים, זה פגע בי, אבל לא בכתבה ששידרתי משם, כי בה מילאתי בדיוק את התפקיד שלי".

- אתה מרגיש בין המחנות?

"הרבה פעמים. פה ושם מצביעים עלי ואומרים 'הנה הכתב של הערבים', ולעומת זאת יש כאלה שקוראים לי 'הכתב של הטלוויזיה הציונית'. כאן אין מנוס מללכת בין הטיפות. אני מנסה לצעוד בזהירות על החבל הדק הזה, לא לחצות את הקווים לא לפה ולא לשם, ולא שוכח שאני כתב של הטלוויזיה הישראלית, חדשות הערוץ הראשון, עובד מדינה ותושב ישראל. מי שרוצה לקרוא לזה ציוני, שיקרא".

- ואתה משלם על היותך בין המחנות?

"משלם. זה חלק מהעבודה. אם קורה שפוגעת בי אבן במהלך הפגנה שאני מסקר, ברור לי שהיא לא כוונה אלי. אם אומר שאני בכלל לא מפחד, אשקר. אבל על פחד אפשר להתגבר אם רק רוצים. זה מביא אותי לשדר גם מלב הפגנות".

- פיגועי טרור?

"גם. שידרתי מהפיגועים בחדרה, בעפולה, בנהריה, מאיפה לא. וכשעבדתי קודם בחדשות הטלוויזיה בערבית, שידרתי מהפיגועים בצומת 'עלית', בקו 5 בדיזנגוף ועוד. הפיגוע המחריד בבית ליד היה הראשון ששידרתי ממנו, כשהייתי חדש לגמרי בתפקיד. הגעתי לשם לפני הצוות שלנו, ועדיין לא היו במקום כוחות ההצלה. בחצי השעה הראשונה עמדתי מול מראות הזוועה בלי לזוז. דיברו אלי וכאילו לא שמעתי כלום. פשוט הייתי בהלם טוטאלי. עם הזמן נאלצים להתרגל".

- וכשאתה חוזר בערב לביתך בדליית אל כרמל מסיקור כזה?

"אני כאילו מותח קו. לא מדבר על מה שעובר עלי ובדרך כלל מעדיף לא לראות טלוויזיה. אם אני רוצה להתרכז בילדי, אני חייב להתנתק מהעבודה. בלילה חוזרים אלי כל המראות הקשים ולא קל להירדם, בפרט בנסיבות מיוחדות.

"למשל, הכרתי את חביישי, מבצע הפיגוע בנהריה. ריאיינתי אותו לפני שנה, כשהיה מועמד לראשות המועצה באבו סנאן. תאר לעצמך שהייתי אצל האדם הזה בבית, שוחחתי איתו ושתיתי מהקפה שהגיש לי בחנות שלו. אחותו למדה איתי באוניברסיטה לפני הרבה שנים. היינו ידידים טובים. היא העתיקה לי הרצאות שמהן נעדרתי. כשחזרתי לשם בעקבות הפיגוע, הציעו לי להיכנס ולשתות קפה ולא יכולתי".

אבל, הוא אומר, בחיפה לא פחות מסוכן מאשר בעזה. מדי פעם הוא יורד לשדר מהרצועה. "יש לי סידור המאפשר לי להיכנס לשם מתי שאני רוצה. זה לא עניין של פחד, אלא להיות במקום הנכון בזמן הנכון. האנשים שם יודעים שאני מהטלוויזיה הישראלית. לו הייתי מנסה לטעון ולשקר, שאני ממקום אחר, זה לא היה עוזר. הרי בערב הם רואים אותי משדר משם בעברית. מה גם שיש לי הרגשה שאני רצוי אצלם. הם יודעים שאני משדר את מה שאני רואה". לדעתו, מישהו צריך לעשות את העבודה הזאת. "הרי כתבים יהודים לא נכנסים לרצועה מתוך סכנה לחייהם, וכדרוזי אני יכול להגיע אפילו עד שייח' יאסין".

- וההרגשה?

"לא אומר שהיא נוחה, אבל בעבודה העיתונאית שלנו יש לפעמים דברים שצריכים להיעשות". והוא מתכוון למשל להימצאותו שם הזמן פצצות חיל האוויר. "זה מפחיד לראות בניין מתפוצץ לך מול העיניים", הוא מודה. "הרי זאת לא איזו חוויה קולנועית אלא משהו שמתרחש בקרבתך".

הוא בן 37, איש שיחה נעים ורהוט. אם רוצים להוציאו משלוותו, צריך לשאול על קירבתו ל"בוס", רפיק חלבי, מנהל חטיבת החדשות של ערוץ 1. "מי שיודע שיותר ממחצית התושבים בדליית אל כרמל נקראים חלבי, לא שואל שאלות מיותרות כאלה", הוא אומר. "הקירבה בין רפיק לביני היא בדיוק כמו הקירבה בין יורם כהן, עורך החדשות שלנו, לבין משה כהן, כתב ערוץ 1 בשטחים. האמת היא שבין החלבים יש לי יותר קרובים בג'אבל דרוז בסוריה מאשר בדליית".

אביו עבד שנים בנוי של קיבוץ הזורע. אמו עקרת בית. הוא בן הזקונים מבין שמונת ילדיהם. "נעים להיות בסביבה תומכת ומפנקת כזאת, אבל באשר אלי, נראה לי שאסתפק בשני ילדי", הוא אומר. "האידיאל של אבי, שלא זכה ללמוד, היה שאנחנו נלמד, ואיש מאיתנו לא איכזב אותו. מגיל מאוד צעיר היה ברור לי שאמשיך ללמוד מעבר לתיכון. כתבתי בעיתון בית הספר ובהמשך בעיתונים מקומיים. הסיפור הבלעדי הראשון שלי היה על סטודנטים יהודים מהטכניון, שמדי יום שישי היו מגיעים למחנה הפליטים בג'נין כדי ללמד ילדים פלשתינים".

לא רק עיתונאי

בלימודיו באוניברסיטת חיפה ניסה להתנתק מהחיידק העיתונאי. הוא למד עבודה סוציאלית, אם כי נטש לפני הגשת עבודת הגמר. "הבאתי משם לא רק גישה מסוימת כלפי הזולת, אלא גם את המיומנות בראיונות שנרכשת בתחום העבודה הסוציאלית. מעבר לדיווח העיתונאי יש מימד אנושי, של רצון לעזור כשצריך".

עקב לימודיו התגייס חלבי לצה"ל רק בגיל 23. "התחשבו בלימודי באוניברסיטה", הוא מספר. "שנה וחצי הדרכתי 'נערי רפול' בחוות 'השומר'. במחצית השנייה של השירות הדרכתי נערים במצב דומה מהמגזר הדרוזי, שחלקם נפלטו ממערכת החינוך".

לאחר קורס של רשות השידור החל לשדר ב-95' בטלוויזיה בערבית, עד שהועבר לטלוויזיה בעברית. "מלכתחילה היה ברור לי שלא אשאר הרבה זמן בערבית, אבל זה מה שהיה פתוח בפני בשלב הראשון. שנתיים גרתי בדירה שכורה ברמת אביב ושידרתי משם. באותו זמן כיסיתי את המשולש והייתי כתב לענייני משטרה באזור תל אביב".

טבילת האש המקצועית שלו היתה - כמו לפי הזמנה, ובהמשך ללימודיו - על ילדים מוכים בסיכון באחד מכפרי הגליל. "זאת היתה הכתבה הראשונה ביומן בערבית, שהוסיפו לקריינות שלה גם מוסיקה". במקביל החל לסייע לעמיתים בעברית ושידר למהדורות בשתי השפות, עד שהתבקש להחליף את גיל סדן ככתב לענייני ערביי ישראל, ובכך התגשמה משאלתו.

בערבית זה נשמע יותר טוב

"מצד אחד היה לי מעבר חלק", הוא מציין. "הרי היה לי ניסיון בתחום. מצד שני, כדי לעבור לעברית, לא רק שהיה עלי לעבור קורס קריינות, אלא רוח הדברים שונה. השפה הערבית מתנגנת. כשמגישים קריינות בשפה הזאת יש בה ניגון, בעוד שבעברית גם בטלוויזיה מדברים בשפה יומיומית. זהו סוויץ' שיכולתי לעמוד בו, אבל אין מה לעשות נגד המבטא הטבעי שלי: תמיד אשאר עם החי"ת והעי"ן המודגשות, ולא אוכל לבטא את הרי"ש של קריינים בעברית. ואם כן, זה ייצא כמי שמנסה להישמע בכוח כאשכנזי. אבל השם שלי מג'די חלבי ולא יוסי אנא עארף...".

חלבי נשוי זה ארבע שנים לסינא, מורה לביולוגיה בדליית אל כרמל, הצעירה ממנו בתשע שנים. יש להם שני ילדים, רזי בן שלוש ומאיס, בת חצי שנה. "זה החלק המתסכל בעבודה שלי, שלא יוצא לי להיות הרבה עם הילדים", הוא אומר. "קורה שמתקשרים אלי מהבית כל חצי שעה כדי לראות שאני בסדר", הוא מספר. "הבן שלי כל כך בכה בטלפון ורצה שאחזור הביתה, שביקשתי מהמערכת רשות ובאתי להיות איתו כל סוף השבוע. כשאני איתם, אני משתחרר מהעבודה. כשאני בבית, אני גם עוסק בכתיבה ומבחינתי אין דבר יותר מרגיע מאשר לעבוד בגינה, בחצי דונם עצי פרי שיש לי. מסדר את הטיפטוף, גוזם את הענפים, עודר ומרגיש קשור לאדמה - עד שמגיעה הקריאה מהמערכת לצאת לשטח גם באמצע הלילה. אבל אני האחרון שיתלונן על כך".

החוויה הסורית

מכל הכתבות שהכין מג'די חלבי, ריגשה אותו במיוחד כתבה שהכין בסוריה, שם שהה שבוע בינואר השנה. הוא חצה את הגבול במסגרת ביקורי המשפחות שאירגן חבר הכנסת עזמי בשארה, כשהיעד הרשמי היה ביקור אצל דודתו, אחות אמו. חלבי יצא לשם עם ציוד מקצועי קומפקטי וחדור הכרה שאסור לו לשוב משם בידיים ריקות. "עיתונאי ישראלי שסוף סוף נכנס לסוריה ולא חוזר משם עם כתבה, אי אפשר לומר עליו שהוא עיתונאי", הוא אומר.

בעזרת קשרים הגיע לאחד מאנשי מפלגת השלטון במדינה השכנה מצפון, שסידר לו אישור להכין שם כתבות והוצמד לו חבר פרלמנט דרוזי, בעבר איש הגולן. "בסופו של דבר הסתובבתי שם חופשי, וכשביקרתי בדמשק ובמחנות פליטים, אמרתי למרואיינים שלי בלי חשש שאני מהטלוויזיה הישראלית", הוא מספר. "הופתעתי מהפתיחות כלפי, כשנענו והתראיינו לי בלי שום בעיות".

- איך דמשק? והחומוס?

"דמשק עיר יפה מאוד והחומוס, שכולם שואלים עליו, בסדר גמור. הלכתי בין השאר לבתי הקפה, שבהם מופיעים החאקוואתי, מספרי הסיפורים. זאת היתה חוויה שקודם לכן אפילו לא העזתי לחלום עליה. מהעם הסורי הפשוט הרגשתי שהוא רוצה שלום ולא שולל את עצם קיומה של מדינת ישראל. התרשמתי ששם הם לא מזדהים עם כל הפוליטיקה של ערפאת, אבל אין אצלם שום נטייה לוותר על הגולן".

- היו לך שם מפגשים מקצועיים?

"פגשתי אחד מכתבי הטלוויזיה הסורית שהוא קרוב משפחה רחוק שלי ונקרא חאמד חלבי. אחיו גר במסעדה שבגולן. משפחה-משפחה, אבל אנחנו משני הצדדים".

- מה החלום שלך?

"אם יהיה שלום עם סוריה, אשמח להיות כתב הערוץ הראשון בדמשק".