דור שלישי לוחץ אסקייפ
לנאוה סמל יש סיפור שואה, שמחזיק גם בלי קישוטי האינטרנט שנועדו לקרבו לדור המקוון
קבלו את הדבר הבא: שואה באינטרנט. אחרי שהיו לנו את נציג הדור השני - הספר "שואה שלנו", את הסרט "שואה טובה" שבו התרוצצה כלבה קטנה בשם שואה, וטקס שואה אלטרנטיבי בתיאטרון תמונע, הגיע זמנה של השואה דוט.קום.
ספרה החדש של נאוה סמל עוסק בחומרים שסמל הרבתה לעסוק בהם בספרים כמו "כובע הזכוכית", כלומר המלחמה והזיכרון, אבל הפעם בשינוי אדרת ובקפיצות זמן נחשוניות - החל מפולין של שנות ה-50 וכלה בעולם העתידני של שנת 2099. הספר, המחולק לחמישה חלקים, נפתח בסיפור שמספרת הסבתא לנכדתה בעל כורחה, משום שהילדה צריכה להגיש עבודת שורשים לבית הספר. הסיפור פורש במקוטע ובמגומגם את תחושותיה של ילדה קטנה שהוחבאה בבור מתחת לאדמה אצל זוג איכרים בורים ובנם המתעלל והמרושע, סטפן. חברה ומגינה היחיד של הילדה, בתוך החשכה המוחלטת שבה היתה מצויה, היה עכברוש.
חלקו השני של הספר מביא את העבודה שכותבת הנכדה המאוכזבת, שאינה מצליחה לחלץ מסבתה את הסיפור הרצוי - כזה שיהיה מרומם נפש, עם זוג איכרים טובי לב שנפשם נקשרת בנפש הילדה הקטנה ותפאורה רומנטית של כפר שלו וציורי. החלק השלישי מציג בפנינו אסופת שירים קצרים, מצמררים ומבעיתים, שנמצאו לכאורה באתר אינטרנט ושמו "ילדה ועכברוש" ומקורם אינו ידוע. החלק הרביעי מפליג הרחק אל עתיד שבו הפכו שירי "ילדה ועכברוש" לתופעה כלל תרבותית רבת השפעה, שמייצרים לפיה משחקי וידיאו ויצירות אמנות פלסטית. באותו עולם עתידני יוצאת מדענית לחיפוש אחר מקורם של השירים. חלקו החמישי והאחרון של הספר חוזר לתקופת המלחמה, ומביא את סיפורו של הכומר הכפרי שאסף את ילדת הבור השבורה אל חיקו והגן עליה עד שארית המלחמה, כשהוא מתמודד עם שתיקתה שלה ועם זו הנמשכת של אלוהים.
חלקי הספר "משחקים" בסגנונות כתיבה שונים: שירה, טקסט אינטרנטי, דואר אלקטרוני, מדע בדיוני ויומן, וכולם מנסים לצייר לנו את הבלתי ניתן לתיאור ולצרף יחד חלקי פאזל אפלים שיגלו את מורכבות החוויה של הזיכרון. אבל פעמים רבות מדי במהלך הספר נדמה כי הכותבת אוכפת בכוח על הסיפור החשוף, הפשוט והמזעזע עד העצמות שעומד בבסיס הספר, מדיומים מעודכנים וטרנדיים בכדי לתת גישה חדשה לחומר עבור הדור שלא ידע את יוסף. דווקא חלקיו המעודכנים ביותר של הספר, כמו עבודת השורשים של הילדה והחלק שמתרחש בעתיד, הם החלשים יותר. הם מהולים ביותר מדי קונבנציות, יותר מדי רצון של הכותבת להתאים את עצמה, מכדי שתהיה בהם אותה תחושת עוצמה ואמת בלתי מעורערת שבוקעת מחלקיו האחרים של הספר, כמו סיפורה של הזקנה, יומנו של הכומר והשירים המזעזעים של "ילדה ועכברוש". נאוה סמל מנסה ליצור ב"צחוק של עכברוש", מיתוס חדש של כאב, שדמותו הופכת לאיקונין של העתיד, אבל בשבילי העבר כואב מספיק, גם ללא הזדקקות לקישוטי אינטרנט ולשבבי שתל משנת 2002.
"צחוק של עכברוש", נאוה סמל. הוצאת ידיעות אחרונות, 249 עמ'