זכות הציבור לדעת

יש עובדה אחת שחייבים לחזור עליה שוב ושוב – זה לא שאין לנו כסף. אנחנו לא במצב של ארגנטינה, למדינת ישראל יש לא מעט כסף. השאלה היתה ונשארה איך מחלקים את הכסף הזה.

נסיון תמים לברר בשיחת טלפון אחת כמה עולה לנו להחזיק את ההתנחלויות, למשל, מגלה עולם קסום ומורכב של תחמונים, הסתרות, הסוואות מתוחכמות וגמגומים נבוכים, והשורה התחתונה היא שאיש לא יודע. המספרים מפוזרים בכל כך הרבה סעיפים ותת סעיפים, כך ששום בן תמותה בעל שתי אונות מוח בלבד אינו יכול לעולם לחבר אותם למספר אחד ברור. זה שאף אחד מאתנו לא יודע, ניחא, אנחנו בסך הכל "העם", אנחנו בסך הכל אלה שמהם לוקחים את הכסף. מה שיותר חמור הוא שספק גדול אם יש היום בישראל אפילו ח"כ אחד, אפילו שר אחד, ואעז לומר אפילו ראש ממשלה אחד, שיודע בדיוק כמה זה עולה לנו להחזיק בשטחים שמעבר לקו הירוק.

גם בהערכה זהירה וגסה והוגנת ככל האפשר, מדובר בהרבה מאוד כסף בכל שנה. הרבה אנשים יחשבו בוודאי שכל אגורה מוצדקת, וייתכן מאוד שהם צודקים. אבל כדי לערוך דיון רציני בסוגיה הזאת, זכותו של הציבור לדעת. זכותו של הציבור לדעת כמה כסף יש לנו ואיך אנחנו מחלקים אותו. זכותו של הציבור להיות שותף בהחלטות הקובעות את סדר העדיפויות שלנו. אלו הם פניה של החברה שלנו. יהיו אנשים שיחשבו למשל שבראש סדר העדיפויות שלנו עומדים דברים אחרים לגמרי כמו השקעה בחינוך, בעיירות הפיתוח, או בכבישים כדי להפחית את תאונות הדרכים. ויהיו כאלה שיחשבו שהכי חשוב זה הנכים. קודם כל הנכים. קודם כל אנשים שלא יכולים בשום דרך להסתדר בלי עזרתנו. בכסף שיש לנו יכולנו להיות בין המדינות הראשונות בעולם ביחס לנכים שלהן. מדינה שבה הנכים מחייכים. האין זה חזון ראוי?

השאלות האלה מעולם לא עלו על סדר היום שלנו. מה יותר חשוב לנו? נכים או שטחים? ואין כאן נסיון לשום פרובוקציה זולה, או לעורר שנאה חס וחלילה. אלו שאלות אמיתיות ועמוקות שכל אדם צריך לשאול את עצמו. גם המתנחלים. גם על פי שיטתם ואמונתם של המתנחלים הדאגה לחלש אמורה להיות בראש סדר העדיפויות שלהם. על פי היהדות, פגיעה בחלש היא פגיעה ישירה באלוהים. אז איך כולנו יכולים להביט בנכים המבוזים, הישנים בקור מול משרד האוצר, כשהשר לא מוכן אפילו להיפגש אתם, אפילו לשמוע אותם, ולהמשיך בחיינו כאילו כלום. יש דברים יותר חשובים. איזה משיח ירצה לבוא למדינה כזאת?

זה הרבה מעבר לעניינים פוליטיים, מעבר לימין ושמאל, דתיים וחילוניים, וגם אם לא עומד כרגע על הפרק שום הסכם ושום פרטנר, עדיין אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איזו מין חברה אנחנו רוצים להיות. האם אחזקת ההתנחלויות היא לוקסוס שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו, אם המחיר הוא פגיעה בנכים ובקשישים, בנגב ובגליל, בחינוך, במדע ובתרבות הישראלית שראשה מונח עכשיו מתחת לגיליוטינה.

זה לא הכסף, זאת הנשמה שלנו שממנה אנו הולכים ונפרדים, כמו כלי המתרוקן מתוכנו.