המחילה

אבשלום בן העשרים ושש עוזב את תל אביב, ומסתגר בצריף ביישוב מבודד על-מנת לחבר רומן. אלא שבמקום רומן הוא כותב מכתבים לאחיו הצעיר, ממנו התנתק בנסיבות לא ברורות, וחופר, בנחישות עקשנית, מנהרה. דרכה יגיע אל מתחת לחומות בית-הכלא הסמוך ויתנקש בחיי אחד האסירים. מכתב לאח הצעיר, מתוך ספרו החדש של חיים לפיד.

ישי היקר

כמה וכמה ימים לא כתבתי לך ולא משום שהייתי עסוק כל כולי בחפירה, עלי להודות כי ההפך הוא הנכון. כשעסקתי בחפירה הדיווח אליך היה הכרח לי, אך בשבועות האחרונים לא התקדמתי כלל, המנהרה עומדת בדיוק היכן שעזבתי אותה, מכוונת אלי מתחת לאדמה, כמו אצבע מאשימה.

למעשה מרבית הזמן אני לא נמצא בצריף שלי, אלא במקום אחר.

לא אדבר אליך בחידות. לפני כמה שבועות הלכתי לעיירה הסמוכה לקנות מוצרי בית שונים. אישה אחת הייתה בחנות, בשיער שלה זרקה מעט שיבה, שיער שחרחר, קצר מאוד, לא צבוע.

אלו דברים שמוצאים חן בעיני, למרות שספק אם הבחנתי בכך אז.

כלומר, הבחנתי במבט בוחן בעיניים הגדולות, על פנים שהיופי שבהם הוא יותר פנימי מאשר חיצוני. אני מתכוון לכך שהפנים מלאי ההבעה הללו, שמתוחים על פרצוף לא גדול, בחזיתו של ראש שאיננו עטור בשפעת תלתלים גולשים, יכולים אולי להראות כעורים בעיני אנשים מסוימים, אבל לא בעיני. גם משום שהיא הזכירה לי סוג מסוים של נשים חרדיות שהן לא יפות ולא כעורות, הן מעבר לזה, במקום פרטי שלהן, למרות שפע הילדים והבעל, שאולי רק לריבונו של עולם יש כניסה אליו (האם כבר זיהית, או נצרך אתה לשם המפורש?). שנית, שפתיה כל כך יפות, קטנות ועדינות, כאילו צוירו על תפוז סיני, שאתה נאחז בהן כמו בנווה מדבר. ואל תחשוב שבגלל ההשתוקקות לנווה, מדבר הוא דבר מכוער. בעיני מדבר הוא הדבר הכי יפה שיש בטבע. לידו מפל מים מוריק הוא כמו איפור כבד, צעקני של אישה.

שני סוגי סבונים היו בארון הקיר בחנותה: אחד, ולו עטיפה חלקה, ללא פסל ומסיכה, והשני עם תמונה של רוחצת מגבה. היא הוציאה לי את השני. כשניסתה לסגור את דלת הזכוכית, הדלת, למרות כל מאמציה, שבה ונפתחה. אמרתי לה: "הדלת לא תיסגר בכוח, כי הציר חרג. אם תרצי, אסדר לך אותו."

במקום לענות היא הסתכלה עלי וחיכתה בשקט שאמשיך, שבגלל זה הסמקתי קצת ואמרתי:

"בחינם."

"בבקשה," היא אמרה וזזה ופינתה לי את הדרך.

ניסיתי כמה דקות להתמודד עם הציר הסורר, אבל למרות שסיפקה לי מברג לשם כך, לא הצלחתי, וו המתכת היה מעוקם והדלת עמדה במריה.

"אני מצטער," אמרתי, "זה דורש החלפה שלמה."

"לא נורא, כבר יתקנו בהזדמנות, תודה."

"אין בעד מה," אמרתי.

נתתי לה שטר עבור הסבון והיא הוציאה עודף מן הקופה. תוך כדי כך אחת מאצבעותיה נתפסה בטבעת עליה מושחלים היו מספר מפתחות, כך שכל הצרור הוגש אלי.

היא מיד הצטחקה, משכה את המפתחות בחזרה והחזירה כף יד ובה מטבעות בלבד.

אמרתי לה: "מה פרויד היה אומר?"

"מי זה פרויד?" היא שאלה.

לא קל לדעת אצלה למה היא מתכוונת, אז שאלתי אותה.

היא אמרה ששמעה את השם הזה, אבל בעצם אין לה באמת ידיעה.

התחלתי להסביר לה, ומהר מאוד היא סגרה את החנות, זה היה סוף היום, ובאנו אליה, זה ממש קרוב. סיפרתי לה די בפירוט על פרויד והכרתי את הילד שלה ושמעתי על החתול שלה, אם כי בשל ביישנותו והסתייגותו מזרים הוא נחבא ולא ראיתי אותו. היא אמרה שאבא של הילד נפטר. היא נראתה לי בערך בת ארבעים, אבל התברר לי שהיא יותר צעירה.

עכשיו, כפי שאתה מבין, אני נמצא אצלה מרבית הזמן ולמרות שבחיי כמו התחיל פרק שאליו ייחלתי כל ימי, מעולם לא הייתי חסר מנוחה ומוטרד כל כך. מענה אותי במחיצתה התחושה הזו של קיומי הנפרד מקיומה. כשאני אתה, אני כמו עוקב אחריה בדממה והחיוך הניצת בה, כשהיא מבחינה במבטי הבוחן, איננו נמשך ליותר מדקה. אני אתה כמעט בכל המובנים, אבל כל כך הרבה ממנה עדיין לא גלוי לפני ויתכן שלעולם לא יתגלה. על בעלה הקודם שנשאר בצרפת, שם הכירה אותו, היא לא רוצה לדבר. היא שימשה שם כזבנית בחנות לארונות מטבח, זאת אני יודע. הוא איש עשיר ומשכיל, כי לימד באוניברסיטה ותמיד היה מסובב בתלמידיו, עד כדי כך שרוב שעות היום קשה הייתה לה הגישה אליו. כשם שלי קשה הגישה אליה, אף על פי שהיא שלי. תמיד חשבתי שעם האהבה האמיתית מתחילה המנוחה הגדולה, הנכספת, אבל אז רק מתחילה הדאגה. האושר, שאמנם הגיע כמובטח, מכה ברקותיך כפטישים.

בעלה עזב אותה בלחץ משפחתו הקתולית האדוקה. את החנות הקימה בכסף שנתן לה עם הפרידה ואולם הוא אינו אבי בנה, אלא גבר ישראלי שהיא אינה מוכנה לדבר עליו. מהבן שלו אני יודע שקראו לו אלי ושהוא מת במלחמה. צילום גדול שלו במדים תלוי בחדרה. זה מזכיר לך ודאי את אימא שאיבדה שני בעלים ושאולי כאן סוד משיכתי אליה, אבל כשמכירים מישהו מקרוב ההקבלות הללו נראות קלושות, אפילו מעליבות.

את כל הפרטים המעטים הללו אספתי ממנה בקושי רב. "אני כמו החתולה," היא אומרת, "חיה מרגע לרגע."

אני מתקשה להשלים עם זה. אולי בגלל שאני סוחב אתי את סוד המנהרה, שבאופן מוזר כבד עלי שבעתיים דווקא משום שאין היא מתעניינת בו. אף פעם אין היא שואלת או חוקרת אותי - מה אני עושה שם בצריף נידח? במושב נידח? מי אני בעצם? היכן משפחתי? ביוזמתי סיפרתי לה עלי, עלינו, על אימא, על חיינו הקודמים, מה שניתן לספר. היא שומעת בעניין, אבל כשאני מתחיל להסביר, לפרש, להצטדק, היא מפסיקה אותי. "החיים קצרים מדי." במקום זה היא יכולה לשבת, שעה ארוכה, ראשי על ברכיה, מסרקת את שיערי בין אצבעותיה ולספר לי על החנות. מה בדיוק קרה שם באותו היום, מקטן ועד גדול.

אמנם לא יאומן מה קורה ביום אחד בחנות כזו. בכל זאת שאלתי אותה למה הסיפורים והרכילויות של כל פלוני או אלמוני שם מעניינים ומרתקים אותה יותר מהחיים שלי או שלה. היא ענתה שרכילויות בחנות הם כמו קריאת עיתונים ואין שום דבר יותר מרתק בעיניה מסיפורים שקוראים בעיתון, "הם גם אמת, וגם קצרים, וגם מתחלפים כל יום".

"המחילה" מאת חיים לפיד יראה אור בקרוב בסדרת "דרום" של הוצאת בבל