מכתבים שכתב לאהובתו שאיננה
| מכתב 1 |  | מכתב 2 | | מכתב 3 | | מכתב 4 |
| ||||||
| המכתב האחרון | | | | | | |
מאז ליל אמש הוא מתקשה להסיט את מחשבותיו. הולכת איתו באשר הוא הולך: בשעה שביקש לשווא להירדם, בשעה שפקח את עיני, בשעה שציחצח את שיניו, בשעה שהפליג במכוניתו, בשעה שעמל על עמל יומו, בשעה ששב טרוט- עיניים אל ביתו - ובשעה זו, מול המחשב המרצד. עורג, מחבק, מלטף ואוהב
מאוד-מאוד וגם תוהה: למה והכיצד קרה כל זה כהרף עין והאין זה כה אווילי
וחסר היגיון? ועוד הוא מייסר עצמי ללא מנוח: מה יהא בסופם, מה יהא?
גומז
הוא יפרוש הלילה הזה אל מיטתו מוקדם מהרגיל, אחרי לילות מסחררים ללא שינה, שכן עיניו נעצמות מעצמן. האם עדיין תתגעגעי, האם עדיין תאהבי, האם עדיין תחבקי ותלטפי את פניי? אנא פתחי את סגור לבך ואמרי לי את כל אשר צפון בו.
אוהב,
גומז
עוד מעט עשר. לא מזמן הוא פקח את עיניו, שכן עייפותו כה רבה היתה, עוד מימים קודמים של התכתבויות סוחפות, נמהרות מדי, אולי. הוא כבר הוציא לטיול הבוקר את כלבו האהוב שהולך לקראת ימיו האחרונים ועוד מעט קט כבר ייצא מביתו. אלא שלא יכול היה להתאפק והדליק את המחשב: האם הספיקה
יקירתו להשיב לו על הודעתו המאוחרת מליל אמש, האם תאמר לו דבר מה שיחמם את לבו, ואולי, בעצם, זו אהבתו וגעגועיו אליה שגוברים עליו. והיא? היא מה? האם אין היא אוהבת די? האם מתגעגעת היא כפי שמתגעגע הוא אליה? היא אינה פותחת די, לעת עתה, את סגור לבה ועכשיו הוא תוהה: האם יסגור בפניה גם הוא את רגשותיו? האם ישכיל לגבור עליהם? והאם עדיין חושב לכתוב עבורה מכתב של אהבה?
גומז
הוא שב לביתו זה מכבר - ושוב מיהר להדליק את המחשב: שאולי כבר ראתה את הודעתו מהבוקר, ואף הספיקה להשיב לו אודותיה. או שמא בעיר הגדולה היא עדיין? ומה עושה היא כלל בעיר הגדולה? האם לפרנסתה באה? למען האמת, עדיין אינו יודע דבר אודותיה, וגם הוא עצמו מסרב סירוב עמוק להיחשף
בפניה, שכן מסוגר ומופנם הוא לעתים עד מאוד. ועכשיו, עכשיו כשהיא מבקשת לשוחח עמו על סגור לבה, הוא מתפכח אט אט מהחלום המתקתק, הסוחף והמוזר עד מאוד, ומבקש לשוב לאחור, כמה יממות קודם, זמן מה לאחר חצות הליל, בשעה שפגש לפתע בשמה היפה מעל מסך המחשב המרצד, רגעים ספורים ממש לפני שפרש כמעט למיטתו. אכן, כבר אז שבתה במקצת את לבו עלמה אלמונית זו, ואולי גם הוא שבה במקצת את לבה, ואף ניצת בהם
כנראה דבר מה, ואולם רחוקים היו עדיין רגשותיהם מלפרוץ. ועכשיו, כשהוא מבקש בעל כורחו להתפכח, והגיונו מייסר אותו עד מאוד, אוחז בו גם הבלבול - שמא יתעלם מהודעתה ויסגור בפניה את צפונות לבו? שמא יקפיא את רגשותיו המתעצמים וייחדל מלהעלותם עליי כתב? אלא שהוא מתקשה בכך עד מאוד, שהרי כה רבה היא, מרהיבה וסוחפת אהבתם, אהבת אמת היא, והם אף יקרים עד מאוד זה ללבו של זה, הגם שהכירו, אין להאמין, אך לפני ימים ספורים. גם אישה
טובת לב היא - הוא חש ובטוח בכך והנה, לפיכך, אהבתו לה עוד גוברת. וכך,
לבסוף, הוא נכנע שוב לנוכחותה הסוחפת ואף מתיישב לו כדי לכתוב לה עוד מכתב קצר של אהבה. כן, כן.
גומז
זה כמה ימים מתנזר הוא מכתיבה, שכן זו אינה קלה לו כלל וכלל, ולמען האמת, מייסרת אותו עד מאוד. אלא שעכשיו, מתקשה הוא לעמוד בפני אהבתה הטובה, הכנה והמוחלטת של יקירתו, והוא מתיישב מול מסך
המחשב המרצד. יודה גם על האמת: באותו בוקר מריר, הרהיב עוז בנפשו לחייג למספר הטלפון שהותירה בידו, שכן נמלא אליה לפתע געגועים כואבים ולא יכול היה לעמוד יותר בקסמה המרהיב. את מספרה זה, למען האמת, הסגירה כבר יומיים קודם, מעט ממש אחרי שפגשו זה בזו מעל מסך המחשב, אלא שלא אזר אז אומץ לחייג. אולי ביקש לשמר את מעטה
המסתורין וקסמו המרהיב והאפלולי של המחשב, ואולי ביכר לעכב ולרסן מעט את
אהבתם הממשמשת. וכך, מאז שוחחו בראשונה במכשיר הטלפון, לא מצא יותר פנאי לכתוב לה מכתב של אהבה, כפי שאהבה. אומנם, כפי שחשש, חשו זרות מעיקה ומעציבה, שעה שקולותיהם נפגשו בראשונה, אלא שעד מהרה הכריעה אהבתם זרות זו ושיחותיהם הלכו והתעצמו: מבוקר עד ליל ומליל עד בוקר. וכך, בלא משים, החלה אהבתם בוערת בהם בכל מאודם. הוא ביקש לחבקה והיא ביקשה ללטפו; הוא ביקש לנשקה והיא ביקשה לחבקו; הוא ביקש להתכרבל עמה במיטתו והיא ביקשה
להניח את ראשה לצידו. ואחר כך גם התפרצה באחת ובטירוף חושים ערגתם המרהיבה: הוא ביקש לענג את גופה התמיר והיא ביקשה לרפרף בלשונה על גופו המתפתל; הוא ביקש לטעום מפרי ערוותה והיא ביקשה לעטוף את איברו; הוא ביקש לנגוס בישבנה והיא ביקשה לעקוץ בפיטמותיו; הוא ביקש לבוא אל פורקנו והיא ביקשה לחוש בטעמו המתפרץ, המשכר והמאיים; הוא ביקש לעבר את בטנה והיא ביקשה כי יבוא בה גם בהריונה. וכך נקשרו זה בזו בעבותות של כאב, ערגה וגעגועים רבים, ואהבתם החלה הופכת פתאום קשה מנשוא ומייסרת עד מאוד. היא, תשוקתה שלה אינה יכולה לחכות עוד, והוא, הגם שכמיהתו אליה עצומה, מפוחד הוא עד מאוד
ואינו בשל דיו. ועכשיו, עכשיו כשחש הוא כי הולכת היא ומסתגרת בתוך עצמה, ומבכרת, שלא כתמול שלשום, להימנע מקולו, מתעצב הוא על לבו עד מאוד ומייחל להודעותיה המרגשות. תוהה הוא גם ומתייסר: האם קולו אינו חסר לה יותר, האם אינה עורגת אליו כבר, האם פסקה אהבתה, האם מבכרת היא לברוח אל הלא נודע, או שמא תשוב לבין זרועותיו עוד רגע קט? ומעל לכל מרחפת לה אותה שאלה מכאיבה-ומייסרת: מה יהא בסופם, מה יהא?
גומז
לפנייה לכתב/ת 
