שמונה שעות

ובשמונה שעות האחרונות שהקציבו לנו, לא ידענו מה לעשות.
שמונה שעות אחרונות לגעת בך, להשתכר מלהריח אותך.
אני מתבוננת בך בחושך, משתדלת כמה שפחות למצמץ, מכיון שכל מצמוץ גוזל לי את דמותך לשבריר שנייה.
אני תוהה אם בפנים, בתוך הלב גם אתה מרגיש את החלל העמוק שכבר נפער .
את התחושה האיומה הזאת, שנשארת לבד ולא אחבק אותך יותר ולא יהיו בינינו השיחות הקטנות שלנו, שיחות שלפעמים נמשכות שעות לתוך הלילה והגילויים שבהן מרעישים את לבנו כל פעם מחדש כאילו הפעם הקודמת לא הייתה קיימת.
שבע וחצי שעות ואני יצאתי למסע ארוך ארוך בשיטוטים על גופך.
מקדישה זמן מיוחד לכל בליטה מוכרת, לכל נקודת חן שהעברתי עליה את לשוני אי פעם.
כמו הספד, אתה יודע?
אני נפרדת מזרועותייך, מבית השחי שלך שמעורב בו ריח של זיעה קלילה. נראה כאילו גם אתה חוקר באופן מיוחד את אבריי, אותם אתה מכיר כל כך טוב.
שבע שעות ואנחנו מתנשקים בלהט, אני מרגישה שפתאום אתה מבין, את הסופניות שבמעשינו ואתה עוצר לפרקים רבים יותר, רק בשביל להתבונן בי .
התשוקה להתחרט ולהגיד-"אני נשארת, אני לא הולכת" כל כך גדולה, אך אני לא יכולה להגיד זאת, כי אני יודעת שאין ברירה. שאם לא אלך שנינו נסבול .
הידיעה שהלילה האחרון שלנו מתקצר ונותרו לנו שש שעות, מכרסמת בגופי, בשרי נעשה חידודין חידודין ובבטני מרחשת סערה.
כל כך עצוב לי .
אני כל כך אוהבת אותך .
איזו הרגשה נוראית ללכת.
בחושך, העיניים שלך נוצצות מאוד, כאילו מאירות את החדר.
אתה מנשק אותי ופתאום, אין בי את היכולת לשלוט בכך יותר.
דמעות שקטות מציפות את לחיי. אני מנסה לשלוט בעצמי ולגרום להן להיעלם יותר, אבל משניה לשניה ההכרה כל כך כואבת, ואין לי יכולת להפסיק.
נכשלתי בניסיונותיי וכעת לא נותר לי אלא להראות לך כמה עצוב לי.
אני לוקחת את ידך שבדיוק מגששת בבטני, מחפשת שקעים מוכרים.
אני מניחה אותה על עפעפיי, על לחיי, ואתה כמו מזדעזע בבת אחת, אוסף את כולי ושואל אותי מה קרה?.
אני לא יכולה לענות ואני שותקת וממשיכה לבכות.
כמו בהתקף אמוק, אתה מתחיל לנשק כל דמעה, כל דמעה בנפרד ואני יודעת כעת, שגם אתה כל כך עצוב . שאני בוכה גם בשבילך .
אנחנו נחים, עייפים, מותשים. אתה שוכב מעליי, בתוכי.
תמיד אתה נשאר עליי, כאילו, אתה לא רוצה לעזוב את חום גופי, אפילו לא לדקה ונרדם.
האם החלומות שלך שונים, כאשר אתה נרדם מעליי?
אני מסתכלת עלייך, על הנשימות שלך, על הבעתך כאשר אתה ישן.
עוד שלוש שעות זה הסוף שלנו ואתה ישן כמו מלאך.
השפתיים הנהדרות שלך, עסיסיות ובשלות, נחות ברכות, אחת על גבי השנייה ואני מתאפקת שלא לנשק אותך. אני לא רוצה להעיר אותך.
אני מאוד עייפה. מהכל. מהלילה הזה. ממה שקדם אליו. מההחלטה הקשה שלי.
ואני כל כך מתאמצת שלא להירדם, לא רוצה לפספס אפילו לשנייה אחת אותך.
אני מתבוננת בך בריכוז ומרגישה איך העייפות זורקת אותי פנימה וכמה שאני לא יכולה להתנגד לה.
אני פוקחת את עיניי בבהלה ומגלה שנותרו לנו עשרים דקות בלבד .
איך נתתי לעצמי להירדם?
אני מתבוננת בך, עדיין ישן ומנסה להבין, האם אתה קולט שאני עוד עשרים דקות הולכת ממך. בורחת ממך למקום אחר.
האם אתה קולט איזה גיהנום צפוי לנו בעוד רבע שעה?.
שוב אני לא מצליחה לשלוט בעצמי ואני מזילה דמעות.
אני מלטפת אותך בעורף, סופרת בעור החיוור של הבוקר את הנמשים שלך.
אני מרגישה את הבכי מתעצם ואני מפעילה כוחות מיוחדים כדי שלא תשמע אותו.
רק שלא תתעורר מלאך שלי .
למה אתה לא מתעורר?
אני כל כך רוצה שתפקח את עינייך בדקות האחרונות שנותרו לנו.
שתדע איך אני אוחזת בעדינות את פיסות העור שלך, מנסה לקחת תאים מתוכם, כדי שתהיה לי צידה לדרך הארוכה והבודדה שעומדת לפניי.
אני מנסה להטמיע את חותמי בך.
אני לא יודעת אם הצלחתי .
ילד שלי, בעוד דקה השעון המעורר יצלצל ואני אתבונן בך בפעם האחרונה, אנשק את שפתייך שאני כל כך אוהבת ואלך .
ואני כל כך אשתדל לא לבכות לידך, להיות חזקה.
וכאשר אעלה לי על הרכבת שנוסעת ממך, אוכל סוף סוף לפרוץ בבכי משחרר.