מכתב לאהבת חיי

אהבת חיי.
לו רק ידעת שאתה כזה.
שאתה הוא זה.
אהבת חיי.
לו רק ידעת.
כמה פעמים רציתי לומר שאני אוהבת. בלב שלם אוהבת. ורוצה אותך כל כך לצידי. כמהה למגעך. לשפתיך. למילותיך. לשיחות שערכנו. לצחוק שחלקנו. לאהבה.
אהבת חיי.
אתה פה איתי יום יום. בנשמתי. כל שיר אהבה ברדיו מעלה דמעות לעיני. מרגישה שהלב מתפוצץ מרוב כמיהה. וגעגוע.
אהבת חיי.
אתה כל כך קרוב. וכל כך רחוק.
לו רק היית יודע.
אהבנו פעם. או אולי זו רק אני שאהבתי. שישה חודשים תמימים של אהבה. אבל אתה לא רצית. לא רצית מספיק. לא יכולת לתת מה שרציתי. וכמה שרציתי. חיי סבבו סביבך. הייתי כל כך גאה להיות בת זוגתך. כל כך גאה. וכל כך רציתי להעניק לך את כל מה שיש בי. ויותר. ולא הצלחתי. לא הצלחתי להראות לך אפילו רסיס ממה שיש בי לתת.
וככה נגמרה אהבתנו.
והכאב נשאר. והוא הולך ומתגבר עם כל שיחת טלפון. ועם כל פגישה. כי אתה בחיי. גם היום.
אני משחקת בשבילך את תפקיד החברה הטובה. מקשיבה בקשב רב למילותיך. מייעצת. משתפת. משתתפת. אבל אתה לא שלי. וההצגה הזו של ה"ידידה". ההצגה הזו היא עינוי מתמשך. ולך אין מושג איך סוער לו ליבי בפנים. חושב בוודאי שהתגברתי. שהשלמתי. שהמשכתי הלאה. כמה אתה טועה.
לו רק היית יודע איך אני מרגישה.
לו רק היית יודע כמה אני רוצה אותך. רוצה אותך בחיי. עכשיו ולתמיד.
אהבת חיי.