מכתב כאב

לך אהובי.
קיבלתי את המכתב שלך, המכתב ששמת בתיבת הדואר שלי. שמת, ולא שלחת. באת בעצמך פיזית כשלא ידעתי, ושמת את המכתב. לחשוב ששוב היית כל כך קרוב אלי, ולמרות זאת לא ראיתי אותך, לא נגעתי בך שוב, לא הרחתי אותך שוב...
קראתי את המכתב כבר עשרות פעמים. אתה מתנצל על מה שעשית לי, אתה אומר שמה שעשית אין עליו סליחה, ואני יודעת שאתה צודק, הולכת אותי שולל בצורה הנבזית ביותר שיש, אבל אני גם יודעת שנפלת למלכודת של עצמך, ולכן אני סולחת.
כתבת שהדהמתי אותך, כתבת שכל רגע איתי היה אושר טהור ולא רצית שזה יגמר.
כתבת שאתה מרגיש בזוי על מה שעשית לי.
כתבת שלמרות שזה בטח לא משנה לי עכשיו, אתה מתגעגע אלי, ולא מפסיק לחשוב עלי. אבל אתה טועה, זה מאוד משנה לי. זה משנה לי כי גם אני ממשיכה להתגעגע אליך ולחשוב עליך ללא הפסקה. להריץ בראש דברים שעשינו, דברים שאמרת לי, והלב מדמם...
אם זה היה מכתב רגיל היית רואה עכשיו את סימני הדמעות על הדף, אבל בעידן האלקטרוני אתה תצטרך להסתפק במה שאני אומרת, ואני בוכה, בוכה המון, על קשר מקסים שנבנה על שקר.
למדתי ממך כל כך הרבה, אני יוצאת מהקשר הזה כל כך הרבה יותר חכמה, לגבי מה שאני רוצה מהבחור שיהיה איתי, לגבי איך אני צריכה להתנהג עם הבחור שאני רוצה, לגבי הדברים שבאמת חשובים בחיים, לגבי הרגשות והתחושות שלי.
אבל נשארתי עם המון שאלות - למה עשית לי את זה, אתה ידעת מראש שאין לקשר הזה שום עתיד וסיכוי, שאני אפגע בסוף, ובכל זאת גררת אותי לתוכו למה?
מה חשבת אז שיקרה? מה אתה חושב שיקרה עכשיו?
איך יכולת? מה מכל הדברים שסיפרת לי כל הזמן היה אמת, מה שקר? איך הרגשת כשהיית איתי, וידעת כל הזמן את האמת?
אני מתגעגעת אליך כל כך, עד רמה של כאב פיזי. וזה אוכל אותי, אני יודעת שאני אוהבת אותך ורוצה להיות איתך, אני גם יודעת שאתה רוצה אותי, אבל אנחנו לא יכולים להיות יחד...
אני מתעגעת לריח שלך, למגע שלך, למבט שלך בעיניים כשהיית מסתכל עלי ואומר לי - את ילדה מופרעת, ומחייך..
אני כל כך רוצה לראות אותך שוב, ויודעת שזה בלתי אפשרי, בעיקר לא רצוי. לא רצוי לי
אני רוצה קשר יציב, אני רוצה בן זוג לשנים וילדים ומשפחה, ואתה לא יכול לתת לי את זה.
ולכן אני נפרדת ממך כאן אהובי. בלב כואב ודמעות, כמו בסרט תורכי רע, אני קורעת את עצמי ממך, ומחייך.
כי ליד אישתך, והילדים, אין לי מקום יותר...
אוהבת לעולם
אני