מכתב לאהובי.

אתה-
יודע את תשוקתי למילים, לחומר הכתוב על אף דלותו,
נפעמת כל פעם מחדש כששברי מחשבות (כשדרכן של מחשבות להישבר ולהתקבץ) שאין באפשרותי להגותן כיישות אחת- מתחברות זו לזו כה בקלות- בנינוחות- כשאני כותבת, ומילה ומילה בתורה מתחברות , רודפות אחת את השנייה במאמץ להספיק בטרם יתפוגג תוקפן.
זה לעולם לא יפסיק להפתיעני.
אז מה אני מנסה- במכתב של מילים ביום קודר של חורף.
אומרת לך בעצם כל מה שיש לאומרו- נוגעת כשיש וכשאין מילים, מסתכלת כך או אחרת, וכששום דבר איננו סתמי גם היומיומי לובש ציביון משלו, מעורטל משגרה- באותו מבט מבחוץ/מבפנים שמאפיין כל נגיעה שלי בך- כל מבט מעין חומה אחת למשניה.
מה עוד אומר-
ששינית בי דברים- שטוב- שאני נוגעת ומלטפת מתוך שינה בלילה מתמלאת רגש, רצון ממוצה עד מחנק, מרגישה פיזית את עצמת התחושות אלייך. מדי פעם באמצע יום נעצרת- הלומה, מודעת להיותי אוהבת, נאהבת, מאוהבת.
בחרתי שלא להחיש את הקץ, לא להכין את הנפילה ממיטת כלולותי.
החבר הכי טוב שלי, האדם , האהוב
נמצא במקום שלא נודע על קיומו לפני הימלאותו, ולא ידעתי מה תהיה התחושה עד כי בא אל קרבו.
וחזור לבנאלי (המאומץ בחיבה אל ליבי)
אוהבת
אני