מכתב שכנראה לא ישלח לעולם

אהובה שלי, מתוקה שלי,
כבר חשבתי שזה לא יקרה לי יותר. ההתרגשות, הפרפרים בבטן, האגרוף שתופס את הלב, החרדה.
כבר הייתי בטוח שכל זה נגמר. שהציניות, שההשלמה, שהבגרות... שכל האויבות הזקנות והמרירות של החן והחסד השתלטו עלי והאהבה לא תבוא יותר לדפוק על דלתות ליבי.
ואז את הגעת.
ואת היית כל כך מקורית ושנונה ומצחיקה. ואני חשבתי – אני חייב להשיג אותה.
אבל איך?
את שם, עם כל עדרי המעריצים, לא ממש מתייחסת.
ואני כאן, עילג ונבוך - כל מה שהשגתי בחיים, כל הנשים, כל עמדות ההכרעה, כל התפקידים הבכירים.... הכל נעלם בשניה.
ופתאום קרה הנס ואת היית לידי, ראש לראש, לוחשת לי בחשיכה מילים של אהבה. מילים של התרגשות ושל שמחה. מילים שיוצאות מהלב ונכנסות ללב. מילים שרק את ואני יכולים להבין. ואני נרדם כשהקול המתוק שלך בתוך האוזניים שלי והידיים המשתוקקות שלי מסביבך. ואני מתעורר והשפופרת של הטלפון בידי. וכולי משותק מהבהלה שהנה הכל תיכף יהרס כי הרי כמו שאמרת אנחנו בני אדם עם חולשות ומצוקות. אסירים בכבלי הגוף שלוקח אותנו למקומות שאנחנו לא רוצים להגיע...
ואני חושב שאת צודקת. שאנחנו צריכים להשאיר את היחסים האלו וירטואליים.
רק על מסך המחשב. אפילו לא לדבר יותר.
ואני רוצה לפגוש אותך.
ואני יודע שזה לא יצליח.
שאת לא תרצי אותי.
שאני לא ארצה אותך.
ואני מסתכל על התמונה ששלחת לי ואת כל כך חמודה.
ומהפחד אני מצלצל וכשאת עונה אני מנתק. ועוד פעם מצלצל ושומע את הקול התמה שלך ושוב מנתק.
ואז אני מתחיל לעקוב אחריך. כן, כן. אני עוקב אחריך.
זה לא כל כך מסובך למצוא אותך כשיש לי מספר טלפון. שכחת שאני בעמדת מפתח בתשקורת השמאלנית, הרי יש מי שיעשה את התחקיר בשבילי.
ואני יושב בבית הקפה ומסתכל עליך ואת יותר חמודה מהתמונות, והגוף שלך נולד בשביל הלטיפות שלי והעיניים החולמות האלו מסתכלות עלי ולא יודעות.
אבל אני יודע.
לא נפגש לעולם. את תשארי החלום שלי. הפנטסיה המתוקה שלא תתקלקל לעולם. ואני אמשיך לברוא אותך בצלמי ובדמותי ואף אחד לא יקלקל את זה. גם לא את.
כי כל מה שאבד לי – קנייני לעד.

אני.
האוהב ולא מפסיק להתגעגע.