לאהובים שלי

אהובים יקרים שלי
אני יושבת מול מסך המחשב ורואה את הסמן מהבהב והתרגשות אוחזת בי כשאני חושבת על המשימה הבלתי אפשרית שהועדתי לעצמי, על מה שאני רוצה ליצור ולצרור למענכם, שהרי מקומן של מילים הוא על כס מלכות מתפורר וחלוד, כה עני ומסורבל הוא כוחן לתאר את מה שהתחולל, אתכם שבאתם בקרבתי, השארתם אותי מסתובבת במקומי, כמי שרוח פרצים היכתה בה וסחררה אותה והמשכתם לשוט בספינה שלכם למחוזות אחרים, לצלוח עוד ימים ומדברות, ואני עוד ימים ארוכים נשאתי אתכם בלבי ותמיד נשארתם שם, בגן מטופח, פורח וחי כל-כך, חלקת זיכרון ודמיון קטנה שלי, שלא תוכלו לקחת ממני.
אתה ועוד אתה ועוד אתה ועוד אתה... שהותרתם קעקוע על לבי, ואם יש משהו שתמיד מפתיע אותי מחדש זה חוסנו וגודלו של הלב הזה, שממשיך לפעום יום ועוד יום, לב שורד יש לי ותמיד יש בו מקום להתמלא ולהתחיל מחדש, אבל אתם תמיד אורבים שם ברקע, כבודכם במקומכם מונח.
אני רוצה לספר לכם על כמיהה, על ערגה, על טעם שנותר מיותם, טעם שנדחק הצידה ונח לו שם שקט ושליו, ממתין לתקופה חדשה. אני רוצה לספר לכם על זכרון חי כל-כך שממשיך לפעום ולחיות שם בתוכי, ממלא את ימי ואת לילותי. ימים רבים כל-כך המשכתי לצעוד בשביל שלי מתוך כורח, מתוך הרגל, מגששת לחוש את הטעמים שהשארתם בפי, את ידיכם בידי בריקוד מתפתל של אצבעות, את עיניכם שמתבוננות בי ושואבות אותי לתוכן, את המילים שלחשתם לי בעדנה ורוך.
אהובים שלי, שלא תטעו לחשוב שכל אחד מכם הוא חוליה בשרשרת אחידה, לוקחים חלק בסיפור ידוע מראש. לא, כל אחד מכם צייר, עיצב והטביע על הלב עולם ומלואו, לכל אחד מכם חלקה של קדושה ועם כל הכאב והמחנק שדבק בי, העונג הזה שהיה מנת חלקי וממשיך לפעום בי, חינו ועוצמתו גדולים ממה שמילותי יכולות לתאר.
אבל אהובים שלי, קיימת אמת נוספת מתחת לרובד הזה של געגועים קשים מנשוא, אמת שלא חלקתי עמכם מעולם במילים ששיגרתי אליכם. אני חיה בשני עולמות, באחד אני מהלכת על פני הכדור הזה ובשני – לא סיפרתי לכם שאני קוסמת, שפיזרתי עליכם אבקה בשנתכם, השתלטתי בעורמה על עצמיותכם ולקחתי אתכם איתי לעולם שבראתי. אני מטיילת בגן שלי בין הפסלים שלי ונוגעת בהם, יולדת מחדש את זכרונותי ועושה בהם שמות ואף אחד לא יודע על המסתור הזה שלי, עוד לא נולד הקולומבוס שיגלה אותו, וכשאני מחייכת ככה ביני לבין עצמי, כשאור רך נח לו על פני, כשאני מטיילת בגן שלי וטיפות טל זעירות זולגות להן על הפנים, או יושבת על הספסל שלי וסופסוף רגועה, נקייה ומועצמת, נושמת אויר צלול, רוח קלילה מרעידה את גופי העייף, אף אחד לא יכול להבין, איש אינו יודע איפה אני באמת.
ימים רבים טעיתם לחשוב שהאישה שמולכם היא חלשה וכנועה ולא ידעתם שאני שולטת בכם ועושה בכם כאוות נפשי, שאגרתי אתכם בתוכי ואני ממציאה אתכם מחדש מדי יום, מאפשרת לכם לחיות.
אהובים יקרים שלי, תודה לכם על כך שהייתם שם ועל כך שבדרכי שלי, בצבעים, בריחות, בטעמים ובמילים שלי, אתם עדיין שם.