שאהבה נפשי

ככה קראת לי. שאהבה נפשי.
אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה, איך שלחת לי מסר אהבה בחדר הומה אדם. מוצאי שבת בסניף התנועה, אתה בקצהו האחד של החדר, מסיים את ברכות ההבדלה. בידיך גביע, בעיניך מבט יוקד. אני רחוקה ממך, סביבי מתגודדים חניכי, והנה אחד מהם ניגש אלי סמוק לחיים, אני רוכנת והוא לוחש באזני בקול ילדותי את המילים שהפקדת בידיו.
מילות אהבה בידי שליח, שליח של אהבה, תם וטהור כמוה.
אתה זוכר?
באו שעות ארוכות של איחוד מופלא. שעות שבהן צללנו איש לנבכי נפשה של רעותו.
רצית לדעת הכל, לחקור כל נים מנימי נפשי, להכיר כל פינה, כל מכאוב, כל הרהור. ואני פתחתי את עצמי אליך ברצון ובאהבה, הנחתי לנפשי להתערטל אל מול עיניך המשתאות, כי הייתי שלך, ואתה שלי. נשמות תאומות. זוכר?
וכל הזמן הזה, בקירבה העצומה הזאת שאין דומה לה, שמרנו על ריחוק גופני, כדת וכדין. ללא מגע, אפילו קל שבקלים. ככה, במשך שנה, קירבה מושלמת של הנפש, ריחוק מושלם של הגוף.
למרות שהיתה תשוקה שבערה לפעמים עד כאב, ללטף, לגעת, לחבק.
(והיו כמה פעמים שכמעט, זוכר?)
אחר כך באו ימים שחורים. ימים רצופי בכי וכאב. אנשים שהתעקשו לראות באהבתנו את מה שלא היה בה. אנשים שכבר שכחו תמימות מהי, והתעקשו להטיל בנו דופי, פשוט כי לא ידעו אחרת.
נאלצנו להתחיל לגנוב. לגנוב מבטים, לגנוב שיחות טלפון, לגנוב מפגשים אסורים, לגנוב אהבה.
לאט לאט ולמרות רצוננו החלו להבקיע סדקים בחומת התמימות שהקיפה אותנו.
כמה אפשר לגנוב. כמה אפשר לשקר. אהבה בגניבה לא נועדה לנפש תמימה.
נפרדנו.
אתה התחרדת והפכת לאברך, נישאת ובנית בית. ואני בדרכי שלי, במסלול קצת אחר, היום עם האיש שלי, שאותו אני אוהבת אהבה שלמה, אהבת נפש וכן, גם אהבת הגוף.
לפעמים, כשאני חולפת במקרה ברחובות השכונה שבה גרת, עיני משוטטות מבלי משים, תרות אחר איש חרדי בחליפה שחורה וזקן קצר, מחפשות אותך.
אני לא מתגעגעת, כבר לא כואבת. רק רוצה לחבק אותך פעם אחת בזרועותי, וללכת לדרכי.