מכתב לזאת שלא תהיה שלי

אני כותב לך מכתב פשוט כי זה הדבר שאני יודע הכי טוב לעשות.
אני כותב לך מכתב כי בכל פעם שניסיתי להעביר אלייך את תחושותיי, נתקפתי בפטפטת בלתי נשלטת וכל מה שיצא אלו בדיחות עבשות ו/או קשקושים פלצניים.
להגיד שלא עובר יום שבו אני לא חושב עלייך, לא יהיה מדוייק.
לא עוברת שעה שבה אני לא חושב עלייך.
אני נזכר איך צחקת מהבדיחה האחרונה שלי והצחוק שלך היה כמנגינה באזניי.
איך, בעבודה, הצצתי אלייך מצידו השני של האולם וקלטתי ניצוץ בעינייך.
איך העברת לרגע את ידך על זרועי, איך נרעדתי לפתע ואיך את לא הרגשת.
איך חלקנו ביחד את הפרטים הכי אינטימיים, איך סיפרת לי על משפחתך, על עברך ועל מה שאת אוהבת ושונאת.
איך נתתי לך לקרוא מרשימותיי האישיות ואיך (שוב) צחקת בקול, אבל לא ברוע לב, כי אם בהנאה צרופה.
אני זוכר מתי ואיך עברה בי ההכרה החותכת כל-כך שהנה, מצאתי את מה שחיפשתי כל השנים.
איך ראיתי בך שחוכמה, חוש הומור, יופי מהמם ואישיות חזקה יכולים ללכת ביחד.
איך לרגע היה נדמה לי שקלטתי בך ניצוץ של שלמות.
וניסיתי לשדר רמזים, וניסיתי להגיד, וניסיתי ליזום, אבל הכל התנפץ על קיר ליבך.
האמנם קלטת ובחרת שלא לשדר בחזרה?
האמנם שידרת ולא קלטתי?
האמנם לא מאוחר מדי?
אם נועדנו להיות ביחד, זה רק את תגידי - לי כבר יש תשובה.
דעי רק זאת, יקירה, אני אעמוד בכל מה שתבחרי לומר, אני פשוט חייב לדעת כי זה כבר מייסר אותי.
שלך, באהבה (כן, כן)
ישי