געגוע בצרפתית

חמודה שלי,
את יפה לי ונעימה לי ומתוקה לי ורחוקה לי כל כך. פריז מקסימה בעונה הזאת של השנה. הכל כל כך יפה ומפעים ומרגש ורומנטי עד כאב פיסי ממש. מישהו ספר כאן שנים-עשר צבעים שונים של עלי שלכת על המדרכות (על הדף הלבן בגן הילדים בקבוצת "רקפות" הדבקתי רק שניים), אבל אני רואה כאן הכל בשחור-אפור-לבן (אם תרצי שאראה לך את העיר באפור).
אני צועד, עם תיק העבודות שלי, ברחוב המוביל לשאנז-אליזה. ערפילית שקופה תלויה מעל שער הנצחון, הכוכבים משחקים מחבואים בין העננים ושיר מתנגן לי בראש, כמו תקליט ויניל שרוט ולא מפסיק. לא שארל אזנבור, לא ג'ק ברל או אדית פיאף, לא קומפאניון ד-לה שונסון ואפילו לא סיימון וגרפונקל. והוא תופס אותי גם על הספסל בככר הקטנה שמול סן ז'רמן באמצע הביס בבאגט הדק והחם כמו פנים ירכך. והוא מגיח מנבכי הזכרונות המתוקים והתמימים כל כך של ימי התנועה, והקומזיץ וה"שירה בציבור" ששרנו ביחד: "לו היית לידי, לו את כאן, לו את כאן, הייתי נושאך על כפיים, מעל ערפילים, ערפילים וענן, לקטוף כוכבים בשמיים".
אינספור פעמים כבר לחשתי לך שאני אוהב אותך כל כך שאני כבר צר מלהכיל וזה שופע וגולש ואני לא יכול יותר.. ושאת כל כך מושלמת לי ושאת יפה לי ומתוקה לי ויחידה לי. זוכרת בשמחת האירוסין של ד. וא. כשהזכירו את המדרש היפה על בריאת אדם וחווה? שבעצם היו בתחילה גוף אחד ולו שני פרצופים מפנים ואחור. ועד עצם היום הזה הם מחזרים על אבידתם? גיחכנו. כשמנסים לדמיין את זה, זה די מגוחך. אבל כאן, עכשיו, אני מרגיש במלוא העוצמה – אני רק חצי. ככל שאני שלם ברוחי ובגופי, ובתפיסותיי ובכשרונותיי ובידע שצברתי ובניסיון שעברתי, וככל שאני שלם באהבתי – כך אני רק חצי כשאת לא לידי.
אוי, כמה שהיית נהנית לעמוד אתי כאן על הגשר. גשר גשר, את זוכרת, לא כמו בגן החיות...גשר אבן מוצק וותיק, קלאסי וקצת קיטשי. נהר הסיין זורם לו מתחתיי ברוגע בין משב רוח אחד למשנהו (כן, הרבה "פעילות רוחנית" השבוע בפריז) והעלים שעוד נותרו על העצים, לפני שיישרו בחיפוש אחר בן זוגם שלקחה אותו הרוח, כסופים ויפים וקצת עצובים שם למעלה לבד. והגשר והנהר, והעצים והמים וספסלי האבן והבתים ארוכי החלונות שצופים מעליהם – הם כולם תפאורה להתרחשות האמיתית – זוגות בפריז. הם שם, חבוקים ומנושקים ומתלחששים ומצחקקים, משקים ומאכילים ומתלטפים על כל ספסל ומתחת לכל קימורי קשתות הגשרים. כאילו שהם יודעים שאפילו שזו שפה בינלאומית, פה זה נראה יותר טוב, יותר מתאים. התפאורה האולטימטיבית. ומבעד לקנאה ולגעגוע המפלחים לרגע את הריאות, אני יודע שלא דומה פריז של השנה לפריז של הקיץ ההוא, לבד, ללא נערה המצפה בין אלה החופים.
הוא לבש גי'נס כחול וחולצת כותנה לבנה ושרווליו של סוודר כחול-בהיר היו קשורים בקשר הצרפתי הזה מעל החולצה (רק דגל קטן כחול-לבן עוד היה חסר שם), והיא לבשה מכנסי פשתן בצבע בהיר ואפודה לבנה. ושיערה חום ארוך ואסוף. ובזמן שהתנשקו ידה שחקה בשיערו והוא העביר אצבעות על העורף היפה שנגלה מתחת לקוקו. הצמדתי לחי ואף לעמוד האבן הקריר ועצמתי עיניים. וזה היה כל כך בדיוק כמו מגעה הנפלא של הלחי הקרירה שלך בחורף הירושלמי שממש רעדתי. "אילו היית כאן איתי, הייתי..." גשם פתאומי התחיל לרדת ואך ורק בגללו קצה האף שלי קצת נוטף. אני שם לב שהטיפה שהתגלגלה מכיוון עין שמאל, לצידי האף, מצאה לה מקלט בשפתיים (איך מלוח הגשם בפריז) והטיפה השנייה שנשרה מימין באותו זמן ממש דילגה שלב, קפצה לסנטר ומשם ניתרה והתעופפה לה לעיסוקיה החשובים בעולם הגדול. חשבתי שאולי ייפגשו בנשיקה, אבל לא, כל אחת במסלול משלה. אני ממשיך לתייר כשיש זמן ושם לב לפרטים. ואיך אפשר להתפעל מארכיטקטורה ניאו-קלאסית של גשרים שאת בכלל לא רואה? ומבתים מסוגננים עם אדניות עמוסות פרחים תולות מהחלונות כשאת לא לצדי? ומנהר שוצף מבלי להצמיד אותך אלי ולכנוס אותך תחת מעיל הצמר הכחול (כשיד ענוגה חלקה ודקה מטיילת עליי ומוצאת מנוחה באחד הכיסים)?
משיכות המכחול של ואן-גוך היו אולי משכנעות אילו היית כאן אתי, ואיך איהנה מהאמנות הטובה בעולם כשאת כל-כך רחוקה מכאן? תחת השעון הגדול בתחנת הרכבת שהוסבה למוזיאון ניצבים פסלי שיש. שחורים ולבנים. אטומים וקפואים ולא מחייכים. גני לוקסמבורג מעוצבים למשעי, משובצים באלפי פרחים מבהיקים מגשם בשלל גווני האפור (התיירים מסביבי מצחיקים נורא,מתפעלים מצבעים שהמציאו לפרחים) ומה יש להתלהב אם צליל פעמוני צחוקך המושלם לא מלווה מוסיקלית את המראות? אני מביט ומתבונן ומקשיב ורושם הכל בראשי. מראות וצלילים וגוונים וריחות נאספים ונאגרים, כי אני יודע – רק כשאוכל לחלוק אותם אתך הם יהפכו מרהיבים ואמיתיים ונוגעים ושלמים.
שימי ואבי היו כאן, וגם נועה ומרסל וגם האחרים. היה נחמד. היה טעים. ראינו קצת את העיר. אבל משהו בתפישת הפיסיקה השתבש – איך זה שלטפס אתם את מיליוני המדרגות לאייפל היה כל כך קשה, כבד ומעייף, ואתך, על אותם מדרגות בדיוק, התעופפתי לראש המגדל בקלילות ובלי כל מאמץ? ואולי זה לא ביו- אלא פסיכו-פיסיקה?
בראש המגדל, בחלקו השלישי, כבר היית שם אתי. וידעתי שהשיר הזה, והצעידה בשדירות העטופות בעלים, והריצה על הגשרים מעל הסיין, וההתפרקדות על הדשא בגני הבגאטל של בולון, והתמונות האימפרסיוניסטיות בד'אורסיי, והמאפייה ברובע היהודים, והזוג בכחול-חאקי-לבן והחזית של הנוטר-דאם על עשרים ושמונה מלכי יהודה וישראל החקוקים בה והדגל הציוני הקטן בראש האייפל המצביע לכיוון מלכות החרמון, כולם הם מסע שלי אלייך. ואת בתוכי יותר מאי פעם. ואת נפלאה לי ויחידה ומיוחדה לי ומאורסה ומקודשה לי. ופתאום ראיתי את פריז בצבעים, מלאים ועמוקים ועזים ונשאתי אותך על כפיים לקטוף כוכבים בשמיים.