מכתב לזו שאולי מחכה לו

המחשבה לכתוב לך בפומבי מעולם לא עלתה בדעתי, עד עכשיו.
אם יום אחד יקחו את לוח ליבי ויפענחו אותו, הוא יחשוף את כל מכתביי אלייך, חרוטים בכתב צפוף, יומיומי, מסודר. הכתב שמעולם לא היה לי כשהיינו ביחד.
אני כותב מאותה סיבה שאנשים ממלאים הגרלות שונות. אותה הסתברות נמוכה, שואפת לאפס, שאולי את כאן, כמוני, בשם בדוי, ואולי רק קוראת אחרים, ומבין עשרות מכתבים, עשרות אהבות, עשרות מכאובים, תמצאי ותזהי את האהבה שלנו. ובתוכה את הכאב האישי שלי.
אם תזהי את המילים, ואת הכוונה, ואת החרטה שמעולם לא העלתה אבק, את תגלי שאת עדיין נאהבת כמו שמעולם לא נאהבת, בתוך ליבו של האהוב הראשון שלך, בתוך מוחו היגע, ידיו שאוחזות באחרות, ולבו ששבור לרסיסים.
איני מכיר אישית את גבריאל מארקס, אך את ספרו "אהבה בימי כולרה" אני מכיר אף מבלי שקראתיו. אני הוא ההתגלמות החיה של גיבורו, אדם שכל חייו אהב אישה אחת שהפכה לשלו רק סמוך למותם. אני אותו אדם שקם איתך בבוקר, סועד עמך צהריים, והולך לישון בלילה כשגופי מחכך אחרת, אך ליבי ממריא אלייך.
את, האהבה הראשונה שלי, צרבת על גופי כמו אבעבועות של ילדים סימנים זעירים של אהבה מחסנת, וכמו אבעבועות, הסימנים נשארו אך האהבה עצמה הלכה ולא שבה.
ניסיתי לאהוב אחרות. ניסיתי בגופי ובליבי, אך נכשלתי.
ולא עובר לו יום אחד, לא יום אחד מחורבן, לא בארץ, לא בחו"ל, לא לבד, לא עם אחרים, מבלי שתהיי שם, לחוות עימי את החיים שלי, ולספר לי על שלך.
הדימיונות עושים בי כשפים ותעתועים. אני חולם עלייך בלילות, ומתעורר עם סימנייך על הפנים. אני קורא בשמך לבחורות, ומתאים אותן לך. אבל ללא הועיל.
התקווה שלי היא שיום אחד, יום של מפץ גדול, יום של תחיית המתים, יום של אחרית הימים, יום שלעולם לא יבוא באמת, אנחנו ניפגש באקראיות של מכת ברק, ולא ניפרד יותר לעולם.
עם כמה שאני אדם נאיבי, זה החלום היחידי שמחזיק אותי וממני בן אדם.
כל פעם שאני מגיע לעירך, אני מחפש אותך בכל פינה כמו אדם שאיבד את זיכרונו. בתחנות אוטובוס, במסעדות, במדרכות, וכל תלתל מוכר, כל גומחת גוף שלרגע, בשביב מחשבה, נראית לי מזכירה את שלך הופכת, ללא יודעין, למטרה נעה.
אפילו כתבתי לך ספר שלם. 220 עמודים שכולם את. אבל לא העזתי להוציא אותו מהמגירה פן יסגיר אותי ויסגיר אותך, ויעניק לי את אות הקלון הנצחי שאחריו רק המוות עדיף מהחיים.
אז כך אני חי אותך בספרים שאני כותב לך, בבחורות שאני יוצא איתן, ובנסיעות מטורפות לעירך, כבר תשע שנים, וללא מנוח.
וכל מה שאני רוצה זה לא לומר סליחה, כי כבר ביקשתי וכבר סלחת לי. כל מה שאני רוצה זה לגעת בך נגיעה אחת ביד, באצבע. להרגיש באיטיות את מגע עורך, ואולי לקוות, בטיפשותי, שהמגע הזה יצית בבת אחת גלקסיה פרטית שלנו שכבר אינה קיימת עוד ביקום.
שלך. תמיד. אני.