לאקס חי אבל מת

אומרים שיש קו דק בין אהבה לשנאה.
זה כל כך מעצבן לגלות כל פעם מחדש עד כמה קלישאות הן נכונות, אבל אם חושבים על זה - זה בטח מה שהופך אותן לקלישאות. ואני באמת לא יודעת מה אני יותר - אוהבת אותך או שונאת אותך. המציאות שלי מתחלקת לשני עולמות נפרדים: החיים והפנטזיה.
בפנטזיה אני אוהבת אותך עד כלות. הטלפון מצלצל ואתה על הקו. אתה מתנצל בדמעות, עשית טעות, היית במשבר, לא התכוונת באמת והחיים בלעדי אינם חיים. אתה שואל אותי מה אתה יכול לעשות כדי לפצות אותי. אני אומרת בדיוק מה שעשית עכשיו. בוא אלי. אתה דופק בדלת. אני פותחת. כמה זמן לא ראיתי את הזיפים האלה... כמה זמן לא הרחתי את את ריח הכביסה הזה מהחולצות שלך... אתה לובש את זאת שקניתי לך, עם הפסים. במקרה? בלי להגיד מילה אתה מחבק אותי בכל הכוח. מעולם לא הרגשתי כל כך קטנה ואהובה. כמו תינוקת. והכל נסלח, נשכח, נמחק ונעלם. אתה איתי.
בחיים אני שונאת אותך עד מוות. הטלפון מצלצל ואתה על הקו. מה עכשיו? אני נובחת. סתם, רציתי לשאול מה שלומך. שלומי לא עניינך יותר. עזבת אותי. התנצלת? לזה אתה קורא התנצלות? שלחת לי מייל! אפילו לא דיברת איתי בטלפון! אז מה את רוצה? כלום. אני לא רוצה שום דבר יותר, אבל אם בא לך לעשות משהו בשבילי אז לך תתפגר, תודה. ואל תתקשר יותר.
אני אוהבת אותך.
אני שונאת אותך.
אני צריכה אהבה חדשה.