אוהבי הנטוש בגלגול הקודם, אהובי המאכזב בגלגול הזה - בוא ניפרד

אני כותבת אליך בידיעה כמעט ודאית שלא תקרא את המכתב הזה, לפחות לא במישור המעשי-מציאותי של חיינו אלינו, אבל אמר פעם מישהו שכל ידוי אבן למימי נהר אי שם בקצה העולם מעורר גלים בקצה האחר, אז אולי המכתב הזה ירטיט משהו בלבך מבלי דעת. ואם לא, אז המכתב הזה יחתום פרק בתוכי אני, וזה אולי אפילו חשוב יותר.
היית אוהבי בגלגול הקודם, ואני עלמת חמד קלת דעת ותאבת הרפתקאות ווריגושים, נטשתי אותך, ג'והן היקר, האציל הנכבד, המעודן, אנין הנפש, אך ה"מרובע" קמעא, למען צעיר יפה תואר ומסעיר, אם כי איש פשוט, וכשצעדתי נחרצות לכרכרה שבה המתין לי סמוך לבית האחוזה של משפחתי, אתה עמדת מאחור וקראתי לי נואשות, אך אני הפטרתי באדישות: "אל תחשוב עליי, שלום", והלכתי לי לדרכי, כדי לחגוג את מנעמי הבשרים עם אותו אהוב פוחח בבקתתו שביער. אתה הבטת מבעד לחלון וראית אותנו מתעלסים ונמוגת בחשכה. אחרי שנה מאסתי באותו מאהב וביקשתי לחזור אליך, עמדתי לפניך על מפתנך והתחננתי לסליחה, אך אתה, איש כבוד, לא סלחת. וגם משפחתי הנכבדה הפנתה לי עורף ואני יצאתי לי לבדי לעיר הגדולה ושם נהפכתי לרקדנית זולה וחייתי ממה שידעתי לעשות אותה שנה ביער, מאהבהבים עם גברים גסים שפגשתי בפאבים מפוקפקים. ולילה אחד עמדתי בחלון ביתי העלוב בקצה הסמטה המצחינה מערימות זבל ומניוון ומעוני והבטתי בירח התלוי כמעט מלא בשמים וניסיתי לחוש ברוח מרעננת על לחיי, אך האוויר היה דחוס וחסר כל חיות, שום רוח לא נעה והירח נותר לו אדיש וקר. אז שאלתי את היקום אם יש לי למה לחכות שישנה את מהלך חיי האומללים והבזויים וביקשתי סימן כלשהו שיש למה לחכות. ביקשתי לחכות שעה ולזכות לסימן כלשהו, ולו מגע רוח מאוושת ולו קריצת אור של הירח, אך השעה חלפה והדממה העמוקה והקשה נותרה בעינה, לא רוח, לא נצנוץ של אור, לא מעוף של נוצה. אפילו החבל העבה שנקשר על סורגי החלון הצר חדל לרשרשה אחרי שמי שהייתי לא הטלטלה עוד נתונה בקולרו.
ובגלגול הזה, כשנפגשנו לראשונה אורו עיניך, אמרת שאנחנו מכירים, אך אני לא זכרתי, וניסינו לבדוק מאיפה. אולי מהצבא? לא גילינו, ודימיתי שאתה רוצה להיפגש בהזדמנות מקרית שוב. אך הנסיבות לא הפגישו בינינו שוב, עד שאני יזמתי, התקשרתי והצתתי בך עניין בלי להסגיר את זהותי הנשכחת. נפגשנו, ואתה לא זכרת אותי, כך לפחות הצגת, והפגישה התחילה בקליק והסתיימה כשהחלטת פתאום לחתוך. בנימוס קר ואדיש, מרוחק ומנוכר ובלתי מושג, ולשווא חיכיתי וחיכיתי שאולי, אולי יום יבוא וניפגש והאש תוצת שוב. ועברו ימים רבים ואכן נתקלנו במקרה זה בזה, לפגישה חטופה, קצרצרה, מביכה, לחיצת יד קרה ומנוסה איש איש לדרכו. ואז גוועה התקווה בלבי, ועם הימים הרבים שחלפו גם דעך הכאב הצורב והותיר חלל שהתמלא בהשלמה מדוכדכת שהתחלפה לעתים בכעס, עליך, על עצמי, בתחושת החמצה והתבזות לסירוגין עד ש"שכלתי" אותך בלבי והשלמתי את תהליך האבל הארוך והעקר.
את הגלגול ההוא שחזרתי בתהליך מודרך, ואיכשהו, אף שאני מטילה ספק בסיפור ברמה הרציונלית, אני מוצאת בו מקור להבנה מסוימת ביחס לאהבה המטורפת ולרצון העז שיקדו בי לאמץ אותך אל לבי, ללטף את ראשך המתולתל, שכבר שיבה שזורה בו, ולהתאחד עם מי שחשבתי לנפשי התאומה. עכשיו אני חושבת שאולי בגלגול הזה אני משלמת על אז, וגם שאולי רציתי מאוד לפצות אותך, אך אתה אינך יודע לסלוח ואינך יודע לקבל. האם טרדו אי פעם את מנוחתך תמונות, בחלום או בחלום בהקיץ, של אהובתך המתנדנדת תלויה על חבל? האם אתה מסרב לפתוח את לבך שמא יישבר שוב כשתיזנח למען מישהו פחות ממך בהרבה? האם אתה מודע לסיבות "האמיתיות" להיותך בודד וחסר אהבה למרות היותך בעל ערך ומעמד? אני הושטתי לך יד חמה, פתחתי את לבי, ועכשיו אני סוגרת אותו בפניך. היה שלום, אהובי לשעבר.