מכתב גלוי למאהב שלי

אתה, שינית את חיי מקצה לקצה. היום אתה כבר חלק מחיי ולעולם לא תצא מהם, אפילו אם הקשר בינינו ידעך יום אחד, אפילו אם זה ייגמר. אתה את חותמך כבר השארת עליי , ושינית את חיי, והם כבר לעולם לא יהיו אותם חיים שחייתי קודם לכן, לפני שהכרתי אותך.
את האהבה המרוכזת בתוכי - אני מנקזת אליך , כי אין יותר לאן , כל כך הרבה אהבה, וכל כך מעט מקום להזרים אותה אליו. הרגשתי שאני מתפוצצת עד אשר הכרתי אותך, עד אשר צעדת אל תוך חיי
ברוב חוצפה. אבל עשית זאת כמו ג'נטלמן, ועם זאת עם הרבה חוצפה. ושינית אותי, נגעת לי בתוך תוכי ציפור נפשי, אתה מכווץ לי את הלב לפעמים.
אני בוערת מקנאה אליך, ויודעת שאתה מרגיש אותו דבר. החיים שלי כבר לא אותם חיים, כשאני מביטה לאחור בלי שום צער.
ואני מוצאת את עצמי חושבת עליך , פעמים רבות משך היום, ורואה את פניך מולי. השפתיים, השיניים, החיוך שנמצא רחוק ממני עכשיו, הגבות שאין לגעת בהם כעת, השער שלך , המצח, וריסיך, והצוואר שאני כל כך אוהבת לנשק... רחוק ממני כרגע עד כדי כאב.
מצחיק איך אתה פוגש אנשים במקום הכי לא צפוי, בתקופה הכי לא צפויה בחייך, אנשים כמוך ,שמשאירים בך חותם לעד. וכמה שזה לא הגיוני אני רוצה אותך כחלק מחיי עד סוף ימיי. וזה מפחיד אותי, ובוודאי גם אותך. אבל ההגיון שלי כרגע חלש מאד, מאד מאד, והרגש ענק, הרגש מכווץ לי את הלב ומענה אותי ומייסר אותי, יסורים קטנים של עונג.