השתיקות שלך.

נגמרת בתוך קופסת השימורים שבראשי. כל כך הרבה מילים שלא נאמרו והיו צריכות להאמר. האמנתי לך, שהשקט יעטוף גם אותי. אני לא יודעת לשתוק, אבל שתקתי הלילה. רק הסיגריות והרעד באצבעותיי דיברו, מילים שלא נאמרו בקול ואתה לא שמעת ולא ראית.
אתה לעולם לא תבין מה זה עבורי להיות איתך באותו חלל. לעולם לא. אפילו שאתה יושב מאחורי המסך ושותק את השתיקות שכל כך טובות לך ותוקע אותי עם המון סימני שאלה, שאני לא יודעת אם אקבל עליהם תשובות יום אחד, או בכלל. לפעמים האי-ודאות עושה לי טוב. אני לא חייבת להוכיח כלום לאף אחד, אפילו לא לעצמי. אני יכולה להכשל ואיש לא יידע שקבלתי מכה וכואב לי בכתף או בבוהן או בלב. בעיקר אני מסתירה את זה שבלב.
הפכתי למומחית לכאב, בעיקר לזה שלי. קל לאמר שזה מצב פאתטי, אני כבר רואה את עצמי טובעת בתוך מערבולת רגשי נחיתות ורחמים עצמיים. מאד קל לטבוע, כשאין מי שיושיט לך יד ויציל. לעיתים אני מעדיפה לטבוע, כי נמאס כבר לצוף. החיוך הזה, השבור, שמלווה אותי ביום-יום מתחיל להעיק. רק לא להראות עצובה או לא מאושרת, התדמית שחייבים לשמור עליה. המסמר שמחפש את השקט של תהליך הקבעון. אני רוצה לקחת את הרגליים ביד וללכת איתן עד שלא יהיה לי כוח וייגמרו לי המים והקפאין ומנת הסרטן השנתית שלי.
אני רוצה להתעורר בפראג ולראות בנינים יפים ואנשים פשוטים יושבים בכיכרות מדהימים ביופים ולהאכיל איתם ציפורים, עם שאריות של חלה של שבת, רגע לפני שהיא נזרקת לפח הקרוב של שאריות היום, ובעין עצלה לעקוב אחר מעופן אל הלא-נודע, עוד ארץ חמה. ואחר כך לשוטט ביופי הארכאי הזה עד שנמאס או מחשיך או נגמר, לא בגלל שיש לו"ז והשעון מתקתק.
אין לי שעון על היד, אני לא אוהבת שהוא מאיץ בי, או מלחיץ אותי. כשאבא הלך, נעלמו איתו גם סדרי עולם, גם לזמן לא היה משמעות עוד. עכשיו הזמן מנצח אותי. אני מרגישה את עצמי נוזלת לרגליו, הופכת לאמורפית ונכנעת. יש חדר. יש אותך. יש חיים שלמים שבנויים על הזמן הזה, והבהלה שאוחזת כשאני מפספסת או לא ופעימות הלב המואצות מתחילות למוטט אותי, להרוס את החומות שבניתי לתפארת מדינתי הפרטית.
ושוב שתיקה.
כבר מאוחר והקפה מתקרר. אתה לא בא. אני נגמרת במקום אחר, בין כיכר המדינה לבין כיכר רבין, שם אני משאירה חותם של הייתי. אני לא יודעת מה קורה אצלך בפנים, אתה לא משתף. עצוב לי בשבילך, שאין לך את היכולת לשתף או הרצון ואתה שומר הכל לעצמך. הרוק נעצר לי באמצע הושת ומסרב להיבלע והדמעות בקצות העיניים ממאנות להעצר בבלוטות הדמע ומתפרצות החוצה בזרזיף דק וקולח ועיקש עד שהן נגמרות מעצמן ומותירות שביל מליחות בקוים שקופים לאורך הלחיים.
אני לא יפה כשאני בוכה. אני לא יפה גם כשאני לא בוכה. עכשיו אתה בשתיקה שלך ואני כאן נגמרת. את המהלך הבא תקבע אתה, אצלי הרץ על לוח השחמט מת, הוא ייקבר מחר בבית העלמין למיתות קטנות. על השיש הקר ייכתב בדיו שקופה כמעט ניראת "did I ever tell u that I love u? ".
Would you walk with me tonight
Could you run where the lovers run
Would you stay with me tonight
Will you forgive me if I rush
When I tell you I am yours
As we run where the lovers run
Run with the sound
I won't let you down
Would you swim from the rivers edge
Could you jump where the lovers jump
Would you stay with me tonight
Let's be the runners in the mercy rain
Be my bridge when I fear to cross
As we run where the lovers run
Run with the sound
I won't let you down
Swim, swim
(peter murphy)