לתערוכה

אני יודע שנדיר שאכתוב לך מכתב ועוד מכתב אהבה.
ולא אדע מהיכן להתחיל. לכאורה זה כל כך מובן מאליו. כאילו נכפתה עלי אהבתי לך עוד בטרם נולדתי.
משם אני בא ולשם אני שב. ולעולם, לעולם כל געגוע שהוא, לכל דבר, יהיה בעצם געגוע אלייך.
ובכל שאפנה שם מבטך הרך, החם, הכחול, האוהב, החומל. ומגעך, הנעים, הענוג, המעודד, שאין מגע בעולם שישווה לו. והריח המיוחד ששוכן בצעיפי המשי שאת כל כך אוהבת וזה המיוחד לבגדי הבית הישנים, הנוחים והדהויים קמעא . וקולך המתנגן בשאריות המבטא הקל, והביתי והערב. אפילו מספר הטלפון של משרדך הישן מתנגן כשיר בלתי נשכח באזניי.
לא אשבע המבט, המגע, הריחות והקול והעצות הנבונות, החכמות, השקולות ודורשות-טובתי.
הידעת, שעדיין את בעיניי החכמה שבכולן, האחת והיחידה?
לבי נצרב למראה השקופיות המוצגות על מסך זכרונותיי. השמש החורפית המלטפת גבינו ישובים רכונים על ספרים בדירה במטבח – שקופית אחת. דמותך הקטנטונת בעד חור ההצצה הגדלה עם פתיחת הדלת לרווחה, והאושר המלווה חיבוק – שקופית שתיים. מבטך הדאוג וידך החמה על מצחי – עוד שקופית. חיוך ושיחה ושתיקה ואחיזת היד בחזקה בליבו של רחוב סואן וגשום – גם הם על המסך. ועוד, ועוד ועוד לאינסוף.
והלב לא נצרב בכאב, אלא רק בהערכה הגדולה למה שהיה ולמה שישנו, ובגעגוע קל, ואני מחייך וצוחק וגאה ומאושר וקצת מפחד. ואני יודע, שנינו גדלנו והתבגרנו, ומילים לא תמיד נאמרות בקול. אבל נשבעתי ואקיימה אני לא אתן עוד למילים להתעופף, לחיוכים לחמוק, לשיחות להישכח, למגע להימחק. לא אקבל דבר כמובן מאליו ואנצור כל פיסה, כל שביב כמנוסה וכמלומד היודע ערכם של דברים חשובים באמת. ולא אחסוך מאתך עוד את מילות האהבה שלי, שבי, היוצאות אלייך. אהובה שלי. אמי. אמא שלי.