חגיגה בעכו

שמה של עכו, אז עיר כנענית, נזכר עוד במקורות המצריים הקדומים, בשנת 1478 לפני הספירה. פירוש השם לא ברור. אגדה עברית עתיקה מספרת ששמה מורכב מהמלים 'עד כה'. בתקופת החשמונאים היתה עכו עיר מסחר יוונית חשובה ורק בתקופה הרומית התיישבו בה גם יהודים. עם כיבושה מחדש על ידי הערבים, מידי הצלבנים, שונה שמה ל'עכא', על שמו של קדוש מוסלמי. לכל אורך הזמן היתה עכו עיר נמל שוקקת ששליטים רבים התחלפו בה, כבשו, הרסו ובנו.

בתיה של העיר שלוחים כחץ על לשון יבשה צרה, שחודרת ומפלחת את הים הכחול. החומה המקיפה אותה כיום נשמרה מהתקופה הטורקית ובנויה על שרידי יסודות קדומים של חומה צלבנית.

דקות השלווה מול הים נגמרו. מתקרב המארח שלנו, עבדו, כובע רחב שוליים על ראשו ומסביבו מעופף וסט חאקי עמוס כיסים. האיש לוחש מלים בערבית לטלפון הנייד, על פניו נמתח חיוך רחב וידו מושטת ללחיצת יד חמה: "שלום, אני עבדו, היום תראו עכו קצת אחרת". לפתע נטש אותנו והסתער על גדר הטיילת החלודה, הציץ בזעף למטה והצביע לים: "אתם רואים את המים שזורמים לים? לא חבל?". "זה לא ביוב?" שאלנו. "מה פתאום", הזדעק עבדו להגן על עירו, "אלה מי תהום, מעט מליחים. כמה פרוטות משקיעים, זורקים צינור לים, בקצה שמים מזרקה ויש לך אגם ז'נבה בעכו, חינם! לא חבל?". אחרי שפרק את מנת העצבים על חוסר המעוף של העיריה, הגניב לנו חיוך מרגיע והבטיח שיתר הדברים נראים הרבה יותר טוב, והזמין אותנו בתנועה רחבה לראות את עכו מנקודת מבטו.

שורשיו של עבדו נעוצים עמוק בחומה ובים. משפחתו, נוצרית קתולית, כבר עשרה דורות בעכו, למעט הפסקה קלה בה נדדה המשפחה לדרום-אמריקה. הם גרים כאן באותה שכונה ובאותם בתים, צלב האבן על הכנסיה היוונית נראה מחלון ביתם. כילד רץ בסימטאות הצרות של העיר העתיקה ובקצה הסימטה נפגש עם הים. במשך השנים רכש ידע נרחב בתולדות העיר וכיום הוא מדריך טיולים מיוחדים בעכו, מחוז ילדותו.

המסלול משלב ישן, עתיק ומפגש עם התושבים. ההדרכה בעברית משובחת, לעיתים בשילוב קטעי משחק ונגינה על עוד, להעניק למטיילים חוויה אחרת.

בחלקה המערבי של העיר סימטה צרה, אליה נכנסים מול חומת הים הכהה. זו הדרך לכנסיה היוונית-קתולית 'סנט אנדריוס', על שמו של קדוש נוצרי שהיה אחד מתלמידו של ישו בגליל. סימטה אפלה וקרירה הפונה ימינה מובילה לכנסיה. כאן מוריד עבדו את כובעו, עוצם עיניו ונהנה מהרוח הקרירה שזורמת מהים לסימטה.

דלת ברזל כבדה מובילה לחצר פנימית מרובת עמודים, ומשם פשפש קטן לכנסיה. לפנינו נפתח אולם תפילה, מעליו כיפה גבוהה, חלונות שמכניסים אור רך פנימה. עושרה הפנימי של הכנסיה מעיד על קהל המאמינים גדול שמילא פעם את האולם המפואר. כיום נותרו מעט מבני הקהילה בעכו, רובם התפזרו ברחבי הארץ ובארצות השכנות, פחות ופחות פוקדים כיום את הכנסיה היפה.

את שעריה של הכנסיה 'החדשה' פתחו בשנה 1765 בפקודת השליט הבדואי דאהר אל-עומר. יסודותיה בנויים על חורבות כנסיה מהתקופת הצלבנית. שווה לשטוח בקשות ותחנונים לאחראים ולרדת ל'קריפטה' במרתף האפלולי. מהכיפה משתלשלת נברשת רחבה עם גדילי זכוכית ופמוטים מוזהבים. בחזית מחיצה גדולה, עליה מצוירים בדייקנות קדושים נוצריים, שמותיהם כתובים בכתב ערבי מסולסל. את הכנסיה מחזיק בידיו הקשישות מורה מעכו, שבחרדת קודש עצובה מביט עליה, הולכת ומתפוררת, ונהנה לראות את מבטי ההשתאות של המבקרים מיופיה.

בסימטה סמוכה נמצא 'בית הדרווישים'. רחוב קטן מוביל לרחבה גדולה, כמעט נטושה. על הקירות מודבקות מודעות בצבעים זרחניים שקוראות לציבור לאסוף מצרכי מזון לתושבי הגדה. הבניין בעל הכיפה הגדולה, הכהה, מוצנע מאחרי גדר אבן. רק מאחורי החומה מבחינים במבנה הענק עם החלונות הגדולים, לפניו רחבה ענקית ועץ דקל בודד תקוע בקצה. מבחוץ המבנה הנמוך אינו מרשים, מזכיר תמונת בית-ספר.

הדרווישים הם נזירים מוסלמים שמאמינים באהבה בין הבריות ובחיים פשוטים, אך מקבלים גם את החיים המודרניים. בדרך-כלל אלה אנשים צנועים שעוסקים במלאכות שונות לפרנסתם. עיקר חייהם ברוחניות ולימוד, והם נחשבים אנשי דת חשובים.

הכת נקראת בערבית 'א-שאזליה', כשם מייסדם, א-שאזלי, שהגיע בשנת 1848 מתוניס והפך את עכו למרכז הכת. אנשי הכת ידועים בשם 'סופים' ותפילתם נעשית בעמידה, בתנועה מעגלית, שסוחפת ברכות את המאמינים לתנועה עגולה קצבית. המבנה בעל הכיפה הוא המסגד. בפנים הוא מרופד בשטיחים רכים ועמודים דקים יורדים מתקרתו. ממעל כיפה לבנה, בתוכה שקועים חלונות שמכניסים אור זהוב לאולם החשוך. המקום משמש כבית התפילה והתכנסות. המבנה השני גדול ורחב, במרכזו שורות עמודים ועל הרצפה פרושים שטיחים רכים בגווני ארגמן. האולם משמש כמקום קבורה לשייח' עלי נור-א-דין, שמת בשנת 1898 ונקבר במקום. לצידו קבורים גם בנו ונכדו.

כיום מספרם של ה'סופים' מגיע לכ-1,000 איש, שפזורים בירדן, בעכו, ביפו ובאום אל-פאחם. ה'סופים' ידועים במתינותם ואינם עוסקים בפוליטיקה ולכן נהנים מיחס חם מהשלטונות הישראליים, הירדנים והלבנונים.

מכאן הדרך פתלתלה, חולפת בסימטאות צרות. עבדו עובר ומניף ידיו בברכה לעוברים, עוצר ומפטפט כמה מלים עם התושבים. פעם מטפס על גדר גבוהה, עוזר לשכנה שהשמיכה שלה נפלה מהחלון ונשארה תלויה על הגדר הגבוהה, פותח דלת לאחד הבתים, מנהל שיחה עירנית עם אחת השכנות, מציץ לבדוק מה מבשלים בבתי הסימטה.

לקראת הצהריים עולים מהבתים ריחות בישולים, שמחדדים את הרעב שלנו. בבית אחד שדלתו נפתחת לסימטה הצרה אנו פוגשים אשה שמחזיקה בידה מגש, עליו נערמו עלי ורד אדומים וריחניים. עוד מעט היא תכלא אותם בשקית לבנה שתפיץ ריח נעים בארונות הבגדים. כאן הרחובות הצרים של הילדות. הריחות, הקירות הגבוהים הטחובים שמונעים מאור השמש לחדור, הצל שהוא אורח קבוע. באחת הסימטאות אנחנו נכנסים לחצר פנימית מטופחת, עם באר עמוקה מכוסה בג'ארה מחרס. זהו מעוז ילדותו ובית הוריו של עבדו.

לביתו של עבדו עולים במדרגות צרות. חצר צרה עם כביסה תלויה מובילה אליהן. נכנסים לחדר מבוא גדול. "שנייה אחת", מבטיח לנו עבדו. "אני מכניס מגש אוכל לתנור וממשיכים בסיור". התגייסנו בשמחה להכנת הארוחה. עוף שלם הונח על תבנית כהה, נעטף בתפוחי אדמה ובצל. חתיכות שום מעוכות רוסקו ופוזרו ביד נדיבה. התבלינים צבעו את העוף הלבנבן בצבעים עליזים ושמן זית הזהיב את התמונה.

את המגש כיסינו בנייר כסף וירדנו למאפיה השכונתית - חנות אפלולית שבחזיתה מגש גדול עליו פיתות גדולות וריחניות, ארוזות בשקית ניילון. באפלולית המעושנת עומד האופה, חולצת טריקו לבנה שעליה מצויר באדום סמל מפלגת חד"ש. מפעם לפעם הוא פותח את הצוהר הקטן בתנור הלבנים, כדי ללבות את האש ולהוסיף עצים. כשנפתח הצוהר, אור צהוב דוחק את האפלולית ומאיר על פניו המיוזעות.

הוא שולח את כף העץ הארוכה ושולף פיתות אפופות עשן מסתלסל. בשקט הוא לוקח את התבנית העטופה ודוחף אותה עמוק לתנור הלוהט. "שעה, שעה וחצי זה מוכן", הוא פוסק בקיצור.

עד שהאוכל יהיה מוכן, מטיילים בנמל. שלווה חמסינית נחה על הסירות. תמונה רוגעת שנראית רק בנמלים הקטנים של איי יוון. דייגים פורסים את הרשתות על רציף האבן, במים הסירות המתערסלות על הגלים הרכים, צורתן משתקפת ומשתנה עם כל טלטול של גל. מכאן יצאו ובאו אוניות בדורות הקדומים.

הצבא הרומי פרק פה את ליגיונותיו כדי לדכא את מרד היהודים בגליל. בקרקעית הנמל מצאו צוללנים כדים ושברי חרס שסיפרו על תקופות קדומות.

לאחר מכן נכנסים לבית קפה קטן. כמה שחקני שש-בש יושבים וזורקים קוביות. חלקם דייגים ששבו זה עתה מהים, שותים תה ומרביצים משחק לפני שהולכים הביתה. חלקם תושבי עכו, יהודים שעזבו מזמן את העיר העתיקה וחוזרים לכאן כהרגל קבוע, להרביץ עוד משחק וכוס תה. התה מוגש לנו בכוסות קטנות, אחרי שהוזלפו לתוכו כמה טיפות מי ורדים, וליד זה כוס מים קרים. מכאן הדרך מובילה רק לאוכל.

התנור עשה את שלו, האוכל היה מוכן. פסענו בסימטה מחזיקים ביד את התבנית אפופת הריחות, והתמקמנו על מרפסת ביתו של עבדו. המרפסת הקטנה צופה אל הסימטה הצרה. מחלונות הבתים הסמוכים עולה מוסיקה ערבית מעורבבת בקולות ילדים משחקים. את התבנית הריחנית הנחנו על שולחן קטן במרכז ולצידה את הפיתות החמות. ישבנו מסביב למגש, סקרנים לראות מה התבשל מתחת לנייר הכסף. תנור האבן עשה את העבודה: אד חם עלה מהמגש והניחוח אפף את כולנו. הושטנו יד, טבלנו חתיכת פיתה בשמן החם ואספנו בשר ומעט תפוחי אדמה. אוכל פשוט, בעיקר טעים. ואחרי קפה קטן חוזרים הביתה.

סיורים במסלולים השונים עם עבדו בעכו אפשר לתאם בטלפון 463715-050. פרטים על טיולים נוספים ומקומות לינה - בעמותת תיירות הגליל המערבי, טל' 70-50-50-700-1.