המלחמה שמעולם לא הסתיימה

ב-1947, לאחר סיום המנדט הבריטי ויצירת שתי ישויות לאומיות, היתה קשמיר אבן מחלוקת בין הודו לפקיסטן. מבחינה גיאוגרפית ולאור דתם המוסלמית של תושביה, הייתה קשמיר שייכת לפקיסטן, אבל שליטה, הרי סינג, היה הינדואי ולא רצה להצטרף למדינה המוסלמית שבמערב. כאשר פלשו לקשמיר שבטי הרים מפקיסטן, פנה הרי סינג לעזרת הודו. מחיר העזרה היה יקר – המאבק האזורי התפתח למלחמה רבתי בין הודו ופקיסטן, אשר הסתיימה רק בתחילת 1949 לאחר שהודו השתלטה על רוב שטחה של קשמיר, בעוד פקיסטן תפשה חזקה על חלקה המערבי. קשמיר שמרה על מידה מסוימת של אוטונומיה עד 1957 ואז הצטרפה סופית אל האיחוד ההודי, ומעמדה המיוחד בוטל.

לא רק הפקיסטנים טענו לחזקה על קשמיר. ב-1962 השתלטה סין על חלק ניכר מאזור לאדאק שבגבול טיבט. ב-1965 שוב פרצו קרבות בין הודו ופקיסטן, ומלחמה נוספת פרצה ב-1971. ב-1999 התחוללה מלחמה מרה בעיקר באזור קארגיל ההררי, שבו הודו נלחמה נגד כוחות לא סדירים, שקבלו גיבוי מלא מפקיסטן.

מ-1989 כוחן של התנועות הבדלניות בקשמיר, אלו הרוצות להתנתק מהשלטון המרכזי של הודו, עלה והתחזק. לא מדובר בתנועה בדלנית אחת אלא בכמה, כאשר הגדולה והחזקה בהן, שמונה כמה אלפי לוחמים חמושים, היא חיזבול מוג'האדין הנתמכת על ידי פקיסטן. כוחה של התנועה לשחרור ג'אמו וקשמיר (JKLF) התדלדל מאוד בשנים האחרונות. קבוצות אחרות הפועלות תחת מטריית ארגון העל הורייאט (חופש) מנסות עדיין למצוא פתרון להפסקת השלטון ההודי בדרכי שלום.

העיר סרינאגאר, בירתה של מדינת קשמיר, שוכנת על שפת אגם דאל, בלב עמק קשמיר, באזור שנחשב גן עדן עלי אדמות. היא יושבת בגובה של 1,768 מטר ובמרחק של 873 ק"מ מן הבירה ניו דלהי, וחיים בה קצת יותר ממיליון וחצי תושבים. סוד קסמה בהרמוניה שלה בין טבע למעשי ידי אדם, בין מים ואדמה. האירופאים נוהגים להשוות אותה לוונציה, אבל בניגוד לוונציה המישורית, שוכנת סרינאגאר בלב הרים, שמדרונותיהם ירוקים ופסגותיהם מושלגות.

את העליה מן המישורים הלוהטים של שפלת הגאנגס - כמו למשל כעת, כאשר הטמפרטורות בדלהי עוברות את 40 המעלות - אל העמק הגבוה של קשמיר, ניתן להשוות לבריחה מלהט השאול אל הבריזות הקרירות של גן העדן.

כבר המוגולים, הקיסרים המוסלמיים של הודו, ששלטו בה במאות ה-16 וה-17 הפכו את עמק קשמיר לנווה הקיט שלהם. האקלים הנוח, במיוחד בחודשי האביב, והיעדר גשמי המונסונים, משכו אל העמק את שליטי השושלת. כיום מושכים תנאים אלה ממש את עשירי הודו הצפונית המחפשים מפלט בעונה החמה, אם כי בשנים האחרונות גרם חוסר השקט במדינה להתמעטות מספר ההודים המבקרים בעמק והם פונים, כמו גם התרמילאים, אל האזורים של מאנאלי ועמק קולו.

עמק קשמיר סגור בין שני רכסי הרים. רכס פיר פאנג'אל מקיף אותו מדרום ומדרום מזרח. מצפון מתנשאים הרי ההימלאיה, המפרידים בין עמק קשמיר לבין מדינת לאדאק. המדינה הזאת שייכת לקשמיר אולם נבדלת ממנה מפני שתושביה ממוצא טיבטי והם המחזיקים בעיקר בדת הבודהיסטית–לאמאיסטית.

משום בידודה בעמק הגבוה שבהימלאיה, פיתחה קשמיר תרבות עצמאית, תחילה בודהיסטית ומן המאה ה-7 - הינדואית, עד בואו של האיסלם במאה ה-14 וכיבוש האזור במאה ה-16 על ידי השליט המוגולי אכבאר הגדול.

עם השתלטות המוגולים נהנתה קשמיר מיציבות פוליטית, אבל באמצע המאה ה-18 ירדה השושלת וקשמיר נפלה בידי אפגניסטן. ב-1819 היא חזרה והחליפה ידיים והייתה לחלק ממלכת סיקה. אחרי נפילתה של זו מינו האנגלים את השליט של אזור ג'אמו (הנכלל כעת בסכסוך), הסיקהי גולאב סינג (סינג פירושו אריה ואין כמעט סיקהי ששמו לא סינג), למהאראג'ה של קשמיר.