אביגיל

שבע שעות בחדר הלידה, סיום הולם לתשעת החודשים שקדמו להן.
בחודש השלישי אני עומדת מול אבי בתי עם התחלה של בטן,
ג'ינס כחול משופשף וטי שירט לבן.
"אנחנו מכירים?!" הוא שואל בחיוך לא מבין,
לא זוכר.
ולמה שיזכור?
קומה שנייה של ה"ישן", מדרגות צרות שמובילות לבמה מצד אחד, ומדרגות רחבות שמורידות למסדרון שבין המטבח והשירותים מצד שני.
אחרי הופעה.
הוא מסמן לי עם היד לעלות למעלה,
אני בוחרת את המדרגות הצרות ועולה.
חולצה יורדת ואז תחתונים.
לאביגיל יש עיניים גדולות וחכמות כמו של אבא, שיער צהוב כמו של אמא ופה קטן וורוד שמחייך חיוכים קטנים ודקיקים ששמורים רק לילדות.
היא בועטת בפעם הראשונה באמצע הבגרות בלשון,
היא נרגעת רק כשהיא שומעת מוסיקה, (עם העדפה ברורה לרוק'נרול.)
בגיל שלוש אני לוקחת אותה לראות את אבא על הבמה.
היא נרדמת בשיר השלישי.
בדרך החוצה מוכר הכרטיסים אומר בחיוך, "זה לא מקום לילדות, עם כל הרעש והסיגריות."
אני מחייכת אליו ועונה "אני כבר לא ילדה."