זורמים, הולכים, רצים

אלינור רוצה גבהים, ולא בטוחה בשום דבר שיכול להיות, ככה הבנתי בסופו של דבר. את אלינור פגשתי במסיבה של חבר משותף. יפה כל-כך, לא יכולתי להסיר את מבטי ממנה, לא יכלתי שלא לגשת. כמו בסיפור אגדה מסתורי, היא נענתה לי בחיוך חם ומלא קסם. מלאך קטן התעופף סביבי ושר כשאמרתי לה, "לא יכולתי להתעלם מהיופי הקורן שלך, משערך השחור המלטף. ופנייך, כבר אני יודע שלא אוכל לשכוח אותם לעולם." יעידו כל מי שמכירים אותי שמעשה כזה אינו אופייני לי. כך התוודעתי אליה, אל היפה מכולן. בלעדייך אין לי טעם להמשיך יותר, רציתי להגיד לה, אבל בנקודה זו החלטתי לעצור את עצמי. לא רציתי להלחיץ אותה. שווה לחכות, להתקדם לאט ולא לפספס, מה גם שלא כל יום קורים לי דברים כאלה. כל החיים הייתי ביישן, ניסיתי לזוז הצידה ולתת לעולם להסתובב סביבי. העולם, לעומת זאת, נטה להתנגש בי פה ושם למרות הכוונות הטובות שלי.
אלינור עמדה להיות זו שתשנה את הגורל, בזה הייתי בטוח ברגע שראיתי אותה. אני לא זוכר שמישהי אי-פעם הרשימה אותי כל-כך. פה ושם נכסה לי לחיים איזו משבית-רוח מרעננת, אבל רוב החיים עברו עלי לבד. לבד, האמת, אף פעם לא ממש הפריע לי, או לפחות נגיד שלמדתי להשלים עם זה, להסתפק במעט החברים שכן הצלחתי למצוא. יושב לי כאן בצד עם הבירה, פתאום נכנסת לחדר והעיניים שלי התמגנטו אלייך, אמרתי לה. ועלייך אני הולך לחלום הלילה, את זה לא תוכלי לשנות אפילו אם את לא מעוניינת. רק תחשבי על זה, תראי מה זה עושה לך. חושב שזה משפט פתיחה טוב, לא? לשנות קצת את התבניות הקבועות, הרגילות, זה מה שצריך, אני אומר. את משפטי הפתיחה העייפים האלה שלרוב לא פותחים שום דבר בתכ'לס. המזל שלי, שאלינור היתה גם בראש הזה ולא נבהלה מהמשפטים שלי. את זה אני תמיד אזכור לה, זה בטוח. מוכרחה להיות איזו הכוונה עליונה שמפגישה ככה שני מוחות שמשדרים על אותו גל.
אלי, חבר שלי, אמר שאני דפוק ועם משפטים כאלה אני לא אגיע לשום מקום. התאכזבתי מזה מאד, חשבתי שדווקא אלי יהיה עם ראש פתוח, או לפחות יפרגן כשעובר על החבר הכי טוב שלו משהו טוב, שיש לו איזה רעיון שהוא מבסוט ממנו, ועוד אחרי כל החוויות הקשות שהיו לנו. קשות האמת זו לא מילה, מפחידות לאללה, למשל המסיבה בקופנגן. לא ידענו בכלל, אבל שמו לנו אקסטזי באיזה קוקטייל שלקחנו, ואחר כך רקדנו כמו מטורפים יומיים וחצי בלי לנוח לשניה, אפילו כשהלכנו להשתין בעצים. ישנתי אחרי זה שלושים וחמש שעות ברציפות ורק אחרי זריקה של איזה משהו שרופא אליל תאילנדי נתן לי התעוררתי. לילות שלמים אחרי זה לא הייתי מסוגל לישון, מהטראומה, וכל הזמן היו לי סיוטים ורעידות בכל הגוף, וגם לאלי. עוד פעם היא ניגשה אלי, ואפילו הביאה בירות לשנינו. תשובי חזרה אלי ציפור יפהפיה, ככה שרתי לה בלב כשהיא הלכה, ובאמת היא שבה אלי כמו ששרתי בלב. אלי לא ממש במובן של אל הקן שלה, אבל את כל הערב העברנו ביחד. ונמשיך להיפגש גם הלאה, זה היה המשפט האחרון שהיא אמרה לי לפני שנפרדנו. כך נכנסה לי לחיים אלינור, ולי לא היה מושג איך זה ייגמר. יחדיו היינו מטיילים על חוף הים בלילות, מקשיבים לגלים הסוערים ומתחבקים בלי לפחד משום דבר. את ההליכות האלה אני חושב שאף פעם אני לא אשכח. אותם צעדים בכל פעם, דורכים על אותם גרגרי חול, ובכל זאת לא היו שתי פעמים דומות. הימים האלה, הם היו הימים הכי יפים שהיו לי בחיים. אפורים, כאלה ימים של חורף כמו שאני אוהב, וכל הרגשות בפנים אדומים. וורודים כאלה, מלאים ברכות כמו צמר גפן של התרגשות אוורירית.
אלי, באותו תהליך שהתחיל כשדיברתי אתו על משפט הפתיחה החדש, לא ממש הבין מה עובר עלי ועל מה אני מדבר. שלי חברה שלו דווקא גילתה יותר הבנה ושותפות. את שלי אני הכרתי לאלי כשעוד היינו בצבא, ועכשיו הם עומדים להתחתן בקיץ ככה שלפי דעתי שניהם חייבים לי את זה, לתמיד. לעד. ואני מאמין שגם הם רואים את זה ככה. פה זה לא בדיוק המקום הכי סימפטי בעולם ואי אפשר לשכוח או לזלזל כשמישהו עושה לך טובה, בעיקר שזה חבר. לבד לא מגיעים כאן רחוק, מישהו כבר יטרוף אותך באיזו שדרה אפלה. יושב שם מאחורי הפינה איזה שד מסריח, רוצח סידרתי בלי פנים, שרק מחכה לתפוס אותך שניה לא מוכן. ועצוב שזה ככה, באמת, כי בסך הכל מה היה רע אם החיים לא היו כאלה חרא? לבד, בכל אופן, זה רע מאד בינתיים, לפחות עד שמשהו ישתנה כאן ברצינות. וכאוב כל המצב הזה, שאנשים כל-כך רעבים אחד לדם של השני ולא נותנים לחיות בשקט. חושב, בכל אופן, שאם מישהו היה מכיר לי את אישתי לעתיד הוא היה מוזמן תמיד לבית שיהיה לי ולאישתי שהוא הכיר בינינו ואף פעם לא הייתי שוכח לו את זה. על דברים כאלה אי אפשר להודות יותר מדי. אותם רעיונות בדיוק היו גם לאלינור, לא תמיד בניסוחים שלי בדיוק, אבל כן בכוונות. הימים שלנו ביחד גרמו לכל הצערים הישנים שלי להיעלם לאט-לאט, וזה היה טוב, אבל פתאום התחלתי לאהוב את הצערים האלה שחלפו. שחלפו בזכותה, כן, אבל בכל זאת הם היו שלי ואחר כך כבר לא ומשהו כאן הפריע לי להוכיר לה תודה על זה, למרות שלפי כל קנה מידה זה היה דבר טוב שהיא עשתה, אפילו אם לא בכוונה, אלא רק בנוכחות שלה.
עמוק בפנים ידעתי שמשהו כאן נדפק, פתאום איזה בורג קטן שלא היה מחובר מספיק טוב יצא מהמקום, ואפילו שבינתיים המכונה ממשיכה לעבוד בסדר כי זה רק בורג קטן, מתישהו פתאום יתפרק המכלול שהוא נמצא בו והמכונה תפסיק לעבוד. עמוק בפנים ידעתי את זה. ופתאום שוב נהיה לי רע מהחיים. מצאתי סוף סוף מישהי שאני אוהב באמת ושטוב לי אתה, ולא הצלחתי לשמור את זה. 'בך אני יכול לשחות אפילו אלף שנים בלי להיתקל בגל אחד פעמיים. חלומי לעוף אתך לכל הכוכבים הריקים שבשמים. להיות לך לנמל שמגן מכל הסערות. אתך, כל הזמן, כמה שיותר.' נערה כמוה, איך אפשר לא לכתוב לה שירים, אז זה חלק משיר שכתבתי לה. כה רגישה, אפילו שהשיר הזה נראה לי עכשיו דבילי, היא הצליחה להתלהב ממנו ואפילו נראתה משכנעת בזה. מתוקה, באמת שהיא היתה מתוקה. את זה אף אחד לא יכול לקחת, לא ממנה ולא ממה שאני חושב עליה, אף פעם לא. אלינור המתוקה, ככה אני תמיד אזכור אותה.
זה בדיוק הקטע הכי עצוב בכל הסיפור שלי – אני מוצא בחורה, מתאהב, טיולים על החוף וכל זה, ובסוף מה – מתוקה. סיפור מעצבן לאללה, אין מה להגיד, בעיקר שזה הסיפור שלי ועוד שהוא לא מספר את עצמו כאן בפעם הראשונה. של מי החיים האלה לעזאזל, נדמה לי שזה שם של סרט שהיה פעם, ובכל מקרה זה בדיוק מסביר את מה שאני מרגיש עכשיו. אהבה כזאת גדולה כמו שהיתה לנו, היה לי קשה להאמין שהיא נגמרה, אז תארו לכם מה אתה. מאוכזבת, זה בעיקר מה שהיא היתה, לא יותר. אהבה, אחרי הכל היא כמו מסטיק – אם הוא מסוג טוב אז הוא מחזיק יותר זמן, אבל בסוף תמיד נגמר הטעם ונשאר רק גוש דביק מרוח ומלא בחיידקים ושאריות של אוכל שאתה מדביק על איזה קיר או מתחת למושב של האוטובוס. כואבת לי המחשבה הזאתי, האמת, כי אני הרי יודע איך זה יראה במבט לאחור. שהסוף הזה יבאס אותי, לא בגללה אלא בגלל הסופיות הבלתי נמנעת שלו. צריך לחשוב על איזה טריק לשנות את ההשתלשלות הכל-כך צפויה הזו. להיות מקורי, כנראה שזאת הדרך היחידה, כמו שנהייתי מקורי במשפטי הפתיחה שלי. אינשאללה שהפתרון יהיה כזה פשוט, אני אפילו אהיה מוכן ללמד אנשים אחרים, לכתוב על זה ספר. טוב-לב תמיד הייתי, על זה אף אחד לא יתווכח, אלא שעד היום זה לא יצא בדיוק כמו בכוונות ודווקא זה יכול להיות רעיון מצוין לשנות את המגמה.
אלי פתאום נזכר לגלות הבנה ברגע קריטי, ורשמתי את זה לזכותו. התאכזבתי ממנו לפני זה, נכון, אבל חברות לא זורקים בשביל אכזבה קטנה אחרת לא נגיע לשום מקום, והפעם הזאת הוא היה לידי בכל השעות הקשות. קשות כאלה שמדי פעם ברחו לי דמעות מהעיניים. לא ידעתי למה בדיוק, בסך הכל הדברים די קרו בשליטה שלי ואפילו בא לי רעיון חדש ויפה, ועוד אחד שאלי הבין, אבל בכל זאת הייתי בדיכאון. ישנתי כמעט כל היום. לילות שלמים הייתי מסתובב ברחובות ומחפש את עצמי. עוד רגע והייתי רץ בחזרה אל אלינור. תשובי הביתה, תבואי. אלי, אהובתי. ונמשיך, אם תבואי, מהמקום שהפסקנו (רק נחזק את הבורג ההוא). כך הרצתי בראש כל מיני התחננויות אליה. יחדיו זה מצב הצבירה הטבעי שלנו, וכל מיני כאלה משפטים. את זה האמת קצת מבייש לספר, בעיקר שגם את זה לא המצאתי רק בשביל אלינור. אותם דברים כל הזמן, מעגלים כאלה שחוזרים על עצמם בלי הפסקה, קרוסלה שעושה אותו סיבוב בדיוק ורק האנשים שעל המושבים מתחלפים. הימים האלה שאני מרגיש ככה, אני שונא אותם יותר מהכל, ופעם אפילו כשהיה לי יום כזה קניתי לי עכברים בחנות חיות בעיר. אפורים חמודים כאלה הם היו, עם עיניים שחורות. וורודים בבטן, כמו בסרטים מצוירים.
אלי לא סלח לי אחר כך ששכחתי להאכיל אותם שלושה חודשים, ומצאתי אותם רקובים ומנופחים. שלי לא הפסיקה לבכות בערב שסיפרתי להם מה קרה. את הפנים הבוכות של שלי, הדמעות עושות לה חריצים באיפור המרוח, אני לא אשכח בחיים. לעד אני אדמיין כנראה שאני זה שבא לחבק אותה ולהגיד לא נורא, ושאלי הוא המניאק שמגעיל אותה. ואני זה שנכנס אתה למיטה בסוף הערב כשהמניאק הולך, ומפשיט אותה, ומנשק אותה. פה של דובדבנים בשיא העונה, שפתיים בשרניות חצי פתוחות, מחכות לי. לבד. יושב לבד וחושב על החברה של החבר הכי טוב שלי, איזה מן בן אדם זה עושה אותי? ועצוב יותר מהכל זה שלא רק שאני הכרתי ביניהם, אלא ששלי היתה חברה שלי קודם. לבד אולי זה לא חכמה לחזור לאהבות של פעם, בעיקר אלה שקרובות אליך, אבל בכל זאת זה משאיר אותי פגוע. וכאוב כי בסופו של דבר אי-אפשר להגיד שלא אני הבאתי את כל זה על עצמי, עוד הרבה לפני שהכרתי בכלל את אלינור. חושב שאם הייתי חי את החיים שלי מההתחלה, חוץ מלהוולד לא הייתי עושה שום דבר עוד פעם, מקסימום את הנסיעה עם אלי לתאילנד. על זה לא הייתי מוותר בחיים. אותם רעיונות ומחשבות תמיד רצים לי בראש כמו סט שלם של כדורי טניס שמישהו זרק בכל הכוח על הקיר ועכשיו הם קופצים הלוך וחזור, נתקלים ומפריעים אחד לשני. הימים האלה, שיורד גשם חזק מדי ומערבב את כל המחשבות החדשות והרעיונות עם הזיכרונות הישנים שכבר חלפו מזמן. שחלפו, כן, אבל לא מפסיקים להטריד את הבן אדם עד שהוא מת, או עד שהוא זקן מדי בשביל לחשוב ישר, או עד שהוא מתחתן, או עד שהוא מתאהב, או עד שנגמר החורף, או עד שהגשם מתייבש, או עד שנגמר שיר יפה ברדיו, או עד שהוא גומר לגרד באוזן, שזה בעצם הזמן הממוצע שלוקחת מחשבה כזו.