קליפים

התיישבת מול שלושת צגי הטלוויזיה שלי והשקנו בקבוקים. "אני מזכיר לך שוב פעם שזאת סקיצה ראשונית בסך הכל. רוב הקליפים יצאו די דומים, אבל כל הרעיון הוא שתבחרי אחד או שניים מתוכם ועליהם נמשיך לעבוד." אמרת מין "או-קיי" וחייכת בחיוך כזה, שכאילו אמר "אין על מה להתנצל, גם אני עושה כל פעם סקיצות ראשוניות שיוצאות ככה, לפחות פעם-פעמיים בחודש." נשענתי קדימה מהכסא והפעלתי את הווידאו.
שלושת הצגים נדלקו- והפנים של שנינו נצבעו בכחול האחיד שמלא אותם עד שהמוסיקה התחילה. היו שם כל השירים שלך, אחד אחרי השני אבל לא באותו סדר של הדיסק. את שלפת סיגריה והתחלת לעשן, צופה בעצמך שדרך עיני משתקפת שלוש פעמים משלושה צגים שונים שמחוברים לדי הרבה מכשור.
מדי פעם לקחת לגימות מהבירה. אני את הסקיצות שלי כבר הכרתי בעל פה. העפתי מבט לצגים מדי פעם, אבל רוב הזמן הסתכלתי עליך- אני לא יודע אם חיפשתי אישור או שסתם לראות אותך היה לי יותר מעניין. בכל קליפ רואים אותך- שרה או סתם מטיילת בתל אביב- בכל קליפ את הופכת בסוף לאור בוהק. באחד מהם החולצה שלך פתאום נקרעת מהגב ורואים שתי כנפיים ענקיות שאת פורשת על הבמה, באחד אחר את בורחת מאיזה חושך, בעוד קליפ פשוט רואים אותך מופיעה ולאט לאט את מתחילה לזהור תוך כדי שירה, אבל בכולם בסוף יש איזה-שהוא מקור אור עצום שבהתחלת הקליפ היה רונה קינן. אני צפיתי בך, ראיתי אותך קצת נבוכה, קצת מוחמאת ולפעמים פשוט מסוקרנת למראה הרונה שמוצגת בטלוויזיה. מדי פעם הרמתי את בקבוק הבירה שלי במעין מחווה אילמת לכיוונך ושתיתי קצת. מדי פעם את החוות לכיוון הדמות שלך.
הקליפ האחרון היה שונה קצת. רואים שם איזה נער שיושב בחדר ושומע את הדיסק. כל הקליפ נראה כמו שוט אחד, כשהמצלמה מסתובבת סביבו. החדר הולך ונהייה יותר ויותר הזוי, נצבע כל-מיני צבעים שמתערבלים אחד בתוך השני ויוצרים מעין רוח שיוצאת מתוך הרמקולים. את נראית מתוחה כשהסתכלת עליו יושב, נשכב, מניד את הראש עם המוזיקה, מתקפל, מתפרע... בסוף הקליפ, כשכל החדר עשוי צבעים מעורבלים, כשהוא נסחף לכיוון האור הלבן הבוהק שהתחיל לצאת מאיפה שקודם הייתה תקרה שנינו התחלנו לצחוק. זה היה צחוק משוחרר כזה, של שני אנשים שלרגע אחד הבינו אחד את השני. "אור גדול", את אמרת, ואני עניתי בחצי חיוך "זה מין מוטיב."
ומה כבר יכולתי להגיד? לא משנה כמה חזק עצמתי את העיניים, לא משנה כמה חזק הגברתי את הווליום, כל מה שהצלחתי לדמיין עם השירים שלך ברקע הוא טוהר. את חייכת את אותו חיוך מקודם, שאמר כאילו "זה בסדר, גם אני מנסה לעשות קליפים לרונה קינן וכולם יוצאים לי אותו דבר, לפחות פעם-פעמיים בשבוע."
אחר-כך דיברנו קצת וסיימנו את הבירה, ואז את אמרת "זה טוב, באופן עקרוני. יש כאן כמה שכמעט היינו יכולים להוציא כבר עכשיו" נתתי לך את העותק שלך של הקלטת, כדי שתוכלי לבחור, ואת אגרפת את היד שלך ונישקת אותה כאילו התכוונת לזרוק קוביות באיזה קזינו, ובמקום לשחרר אותן הנחת אותן ביד שלי. לחצנו ידיים בחום ואת יצאת.
סגרתי את הדלת מאחורייך. התיישבתי על המיטה שלי, לבד. הכנסתי לפה לרגע את אחד מבדלי הסיגריה שעישנת, ואז זרקתי אותו לפח ביחד עם המאפרה שאלתרתי לכבודך. לחצתי על השלט וכל הקליפים שהכנתי הוצגו שוב, בלי קול. הפעלתי את הספיקר בטלפון וחייגתי אליה. הקירות שיקפו במעומעם את הצבעים שעל צגי הטלוויזיה- את שרת ב- mute בשלושה מסכים וצליל חיוג מילא את החדר. אחרי חמש דקות, כשאפילו בבזק איבדו תקווה שהיא תענה זה נהפך לצליל תפוס. את הסתכלת עלי מתוך הצגים, וכאילו אמרת "אני יודעת, גם אני מרגישה לבד לפעמים. גם לי קורה שאני צריכה אותה- פעמיים, שלוש פעמים ביום לפחות."