תרגולת וומבלי

אם אחפש טוב אולי אמצא את הטביעות של השפתון האדום על הכוס.חלפו רק 10 דקות מאז שהסתיימה ההופעה אבל הזכרון נראה עכשיו ישן ודהוי כאילו חלפו שנים.
הגענו למועדון בסביבות עשר ורבע. כמה שעות קודם לכן עשינו באלאנס חפוז ככל שאפשר היה. זה החלק השנוא עלי בכל היום הזה של ההופעה.
תן לי בייס דראם - בום....בום...בום...תן לי סנר -טח...טח...טח..
עכשיו יחד- בום...טח...בום...טחחחחח.ואח"כ הבס והגיטרות ( תן לי קלין...תן לי עם דרייב.....לא, תוריד קצת אתה מפוצץ!...).איכשהו גם אחרי שעה של בום-טח הסאונד נשמע קצת הפוך.
בעשר וחצי, השעה בה אמורה הייתה להתחיל ההופעה, נכחו במקום ארבעה אנשים,מתוכם אחד הוא גילי החבר שלי שמגיע לכל הופעה ותפקידו לתת תמיכה מוראלית, לדאוג לשתייה בזמן ההופעה ולהחליף מיתר אם ,חס וחלילה,יקרע אחד.המלצרית בשחור שנראתה טרוטה עוד בתחילת הערב הזה, חגה סביב השולחן המאוכלס היחיד ונדמה שעוד סיבוב אחד שלה יביא לקריסת השולחן על יושביו כמו אותה חומה ביריחו.
שתי המלצריות הנותרות ישבו על כסאות על הבאר ונעצו בנו מבטים של "הכל בגללכם!". זו בסך הכל ההופעה השניה שלנו בסיבוב הנוכחי (שכולל שלוש הופעות מתוכננות) וכולם,הפלא ופלא נערכות כאן באותו המקום בדיוק.
הבעלים של המקום נעמד לידי וסקר את המקום במבט מודאג.אח"כ פנה אלי בחיוך עקום ומלמל :" לא נורא, זה הפיגוע משבוע שעבר,מה לעשות? ".
באחת עשרה בדיוק נרשמה עליה במפקד האוכלוסין, כאשר עוד שני בני עשרה התיישבו להם אי שם מאחור. במבט של השלמה עם המצב עלינו לבמה ואני יכול להשבע שאפילו שמעתי מחיאת כף חרישית באפלה.
אני מודיע במיקרופון על "תרגולת וומבלי". תרגולת וומבלי זה שם הקוד שלנו למצב המוכר של הופעה בפני קהל מועט,או בפני עצמנו.את תרגולת וומבלי יצרנו אחרי הופעה שבה הופענו מול עשרה אנשים ופשוט ניגנו בלי חשק ובתסכול רב.אחרי ההופעה ההיא, סיכמנו שזה מאוד לא מקצועי ולא נכון להופיע במוד שכזה ולעתיד קבענו שכאשר נעמוד בפני מצב כזה שוב, אנחנו חייבים לתת מעצמנו הכל כאילו אנו מופיעים בפני רבבות בוומבלי.
אנחנו מתורגלים היטב בתרגולת וומבלי.
באמצע השיר השלישי היא נכנסה עם עוד בחור ובחורה והתיישבה בשולחן שליד המוניטור הימני.אופס!...התפקשש לי האקורד.היא מחייכת. גם אני משום מה. הטרוטה מביאה להם לשולחן שני גולדסטאר וקולה אחד עם לימון.
הרגל שלה קופצת מתחת לשולחן ואני מקווה שזה בגלל הקצב ולא מעצבים.
אבל הפרצוף העגלגל שלה לא מסגיר שום סימני עצבים.אדרבא,היא נראית נינוחה לחלוטין.אולי אחרי ההופעה אגש אליה ואשאל אותה לדעתה?. האם יהיה לי את האומץ?.בטח יהיה.
ואז הגיע השיר האחרון, והמילים של השיר שכתבתי,שהיו עד כה רצף של מילים שכתבתי ע"מ ללוות את המלודיה, פתאום התבהרו לי ונהיו לכדי תמונה ברורה. האהבה הזאת, הגעגוע הזה, זו את!. לא לשווא נכתבו המילים - הייתה כתובת. תוך כדי שאני שר, חשבתי לעצמי :"חכי, עוד מעט הפזמון ,תקשיבי טוב ותפנימי".
אבל היא לא חיכתה.
שתי תיבות לפני הפזמון,הם קמו שלושתם מהשולחן והחלו ללכת לכיוון היציאה.שיט!...התבלבלתי בשורה. היא כבר לא מחייכת ואני צופה בגב שלה שהולך ומתרחק ממני במהירות.
אני חוזר לשיר את גיבוב המילים שכתבתי ע"מ שילוו את המלודיה.