לא יכול לעצור את זה

08:30 - אנחנו מסיימים טיפול-אחרי-תנועה שכלל החלפת שלושה בוגים ומתייצבים ליד המכולה של המטבח. "מי שמוריד הלילה חוליה יוצא הביתה מחר בשיירה", מודיע חגיגית דנקא המ"פ, בזמן שהמשקפת שלו מטיילת על החלק הדרומי של נבטיה, מחפשת את עמדות הסאגרים החדשות. קור אימים על הסוללה הצפונית, מזל שיש לנו חירבוניות. "וכדאי לכם להתאמץ הלילה, שמעתי שיש איזו הופעה שאתם ממש רוצים לראות", נבלע הקול שלו בסופת הרעמים. חצי החיוך שלו נעלם כשמעבד לערפל ולגשם הוא מבחין בפיצמורים על 'הדס'. "איזה שמוק", לוחש יודה בשפתיים רועדות מהקור, "אנחנו תקועים פה כבר 21 יום, מתקלחים דקה בשבוע, והוא מנסה לגרום לנו להאמין שאם בפוקס של אחד למאה נוריד כמה מלוכלכים שטעו בדרך, נגיע מחר בלילה לפארק. הרי אם נוריד חוליה זה מקסימום יהיה חוליה בזחל. העיקר שניסה לשחק אותה גבר, המניאק." חוזרים ל'צוללת' ושמים בטייפ קסטה מוקלטת של 'מפלצות התהילה'. נרדמים עד לארוחת צהרים.
בתדריך של 16:00 אני מנסה להתמקד במפה ולחפש את הנקודות השולטות שמהן עשויים לירות עלינו, במהלך התנועה אל העמדה שליד הבית ההרוס. רק לפני שבועיים הצוות של כפיר זכה שם למטח של ארבעה סאגרים ופגוט, אבל זה היה לאור היום. "אוקיי, תקשיבו, יוצאים למארב רגיל בעמדה שליד הבית, מילות הדיווח שלנו הן: להתראות-נעורים-שלום-אהבה", מוציא אותי עופר, הסמ"פ שהוא גם מפקד הצוות, מהבהייה בפלקט. "קקה קטן", לוחש לי יודה. אם הפסימי הזה, שבנס הוריד את הראש כשהפגוט חתך לו את האנטנה של הקשר, חושב שהוא יעשה מאתנו צחוק ושאני מתכוון לוותר על ההופעה האחרונה של משינה, הוא טועה, עוברות לי בראש המחשבות. גם אם אני חוזר למוצב בלי הינע ימין אני יוצא הביתה מחר בשיירה.
17:00, גשם שוטף. בטיפול-לפני-תנועה אנחנו מגלים שבזמן שתפסנו שינה ברילנט הדפוק לקח צבע לבן וכתב על הפלטות בזוקה 'העמותה לחקר התמותה של החיזבאללה'. "אתה רוצה לשבת בכלא?", שואל אותו ברצינות עופר. "רק אם קודם אני יוצא מחר להופעה", מתחצף אליו ברילנט. "יש לך שבת", עונה לו עופר. "מצחיק מאוד", מתערב יודה, "שבת אחרי 21 יום על ההר המסריח הזה." "טוב, אין לך שבת", מוותר עופר, "אבל איך שאנחנו חוזרים בבוקר אתה מוחק את זה, אני לא רוצה צרות עם מפקד הרכס."
18:30, גשם. אחרי ההתמקמות בעמדה אני מקבל הוראה מפורשת לישון בתא הנהג הרטוב. בוץ חום-אדמדם נדבק לגלילון המשומן. "אם יהיה משהו נעיר אותך, אל תדאג", מבטיח יודה. "תסרוק טוב", אני אומר לו, "ודיר באלאק, אם יש אפילו חזירים אנחנו הורגים אותם בלי לחכות לאישור, ממילא אף אחד לא יידע שזה לא מחבלים ונוכל לצאת הביתה." עופר ויודה מתחלפים בתאים. "תזכיר לי רק מה יש לך לעשות בבית?", מציק לי עופר. "יא חואש בן חואשים, יש הופעה של משינה בפארק, ואנחנו נהיה שם", מתעצבן עליו יודה. "עזוב, אחי, אין עם מי לדבר", אני מנסה להרגיע אותו, "אם זה היה תלוי בו אנה היתה גומרת את היחסים בשלוש דקות, לא ברבע שעה". אחרי עשר דקות אני נרדם וחולם על שלומי ברכה.
ב-21:00 עופר ואני עולים למשמרת. הערפל הכבד מסתיר את קצה התותח. שלוש שעות של סריקה עוברות עם קפה, מנות חמות וניתוחים מעמיקים בסוגיה 'אהוד בנאי - היורש של שלום חנוך, כן או לא'. עופר טוען שזה לא בסדר שמשפחת בנאי השתלטה על המוסיקה הישראלית. בחצות אני מתחלף שוב עם ברילנט, חוזר לישון, ולא מצליח להירדם בגלל הקור. בלילה כזה אפילו הכוכבים לא דולקים על אש קטנה.
"קום, קום, יש תנועות חשודות", בועט בי ברילנט מהצריח. "תפסיק לעבוד עלי ותן לישון", אני ממלמל מתוך שינה. הבעיטה השלישית בג'נטקס מעירה אותי סופית. "נהג תניע", מגיעה הפקודה, "ברילנט תכין סדרת פלאשט, יודה, שים צלב-על, אני מבקש אישור לירי." הללויה, אני חושב לעצמי, גם נגלגל בעפר כמה חיזבאלונים וגם נספיק לתפוס את רכבת הלילה לקהיר. שלושת רבעי שעה של בקשות אישורים לירי חולפים להם במתח שיא. "נו כבר, יא בני זונות", רוטן יודה, "עופר יש תקווה לעתיד מתוק"? עופר, כרגיל, פסימי. "חדל, אניגודין, חדל, זה בטוח אזרחים", נשמע לפתע בקשר קולו המוכר והמעצבן של דנקא המ"פ. "עוד פעם העמירם לוין הגמד הזה מרחם על ערבים", מתעצבן יודה. "כן, פשוט בדיחה עצובה", יוצא סוף סוף עופר מהשטויות שלו, "גם אני נורא רציתי ללכת, הבטחתי לחברה שלי את 'אהובתי'."
"אני לוקח ווקמן למארב הזה, והרמטכ"ל יכול בכבודו ובעצמו לבוא הנה לבופור ולמצוץ לי", אומר יודה למחרת בערב בתוך ה'צוללת', "יש שידור חי בגל"צ ואת ההופעה האחרונה של משינה אני אשמע, גם אם זה יהיה על חשבון שעתיים וחצי מבוזבזות של סריקה בארטישוק." לפני המארב עופר מחרים ליודה את הווקמן. שבועיים אחר כך אני יוצא הביתה, נכנס ל'סופר-זאוס' בתחנה המרכזית החדשה וקונה את 'מכונת הזמן'.