שתיקה

בארבע בבוקר הוא מרשה לעצמו להתקשר אליי, אני עונה, חצי מעולפת, עוד פעם החלומות האלה, נכשלת בכל פעם מחדש לייצר לי חלום אופטימי. הוא אומר לי היי ומצטער על השעה. אני משתעלת, משהו תקוע לי בגרון ואני אומרת לו שיחכה רגע, מניחה את האפרכסת בצד וזוחלת למקלחת, שותה מים מהברז, שוטפת את הפרצוף וחוזרת למיטה. תשמעי איזה שיר כתבתי, הוא אומר לי ואני שומעת איך הוא מכוון את הגיטרה. אני שומעת, אני לוחשת ומניחה ראש על הכרית, מכסה את עצמי בשמיכה. תבואי אליי עכשיו, הוא שר, אני מכירה את האקורדים בעל פה, כבר חודש הוא מזמזם לי אותם, אבל לא היו לו מילים. תבואי נתחבק, הוא ממשיך, ואני אומרת לו שכבר ארבע בבוקר והפעם כן נרדמתי. הוא שותק ואומר שאולי צריך לכתוב מילים חדשות. הוא פורט על הגיטרה ואני מנסה לדמיין אותו מנסה לסדר את הטלפון בין הלחי לכתף, חושבת איך זה שאיש כמוהו בכלל רוצה אחת כמוני. אני אוהב אותך, הוא שר לי ואני מתקפלת הכי קרוב שרק אפשר, אומרת לו שגם אני ואומרת לו שאני עייפה. פתאום יש שתיקה ואני שומעת אותו מתנשם וזה מצחיק אותי, אולי הוא נרדם, אני מדמיינת איך הוא יתעורר בבוקר עם הסימנים של המיתרים על הפרצוף המיוסר שלו, כמו פעם. שלוש שנים שהוא הלך לאיבוד וכשהוא ראה אותי הוא הרגיש בבית. שלוש שנים שהוא רק מזמזם ולא כותב כי אין לו כבר מה. ואז אני הגעתי והוא חשב שהכל יבוא לו בקלות, כי החיוכים שלי מסדרים לו ת'מוזה. שבוע שעבר הוא צילם אותי והדביק ליד המערכת, ככה שכשהוא רוצה לשיר, הוא מסתכל לי בעיניים, מלטף את הגיטרה וזה מגיע. יש לו בלוק צהוב מקומט ליד המיטה ועט אדום שעשה לו כתם גדול על הכרית לפני חודש וזה לא יורד בכביסה. הוא מת על הפוזה שלו. אני מתה עליו. אחר כך הוא מתחיל לבכות. שולי, אני לא יכול יותר, הוא אומר לי ומנתק את השיחה. אני לא חושבת יותר מידי, מכסה את עצמי עד מעל הראש ונרדמת.
אחרי יומיים הוא מגיע אליי הביתה בלי הזמנה, עם חמישה פרחים כתומים, אחד לכל חודש שאנחנו מכירים. מהתיק הוא מוציא קסטה, דוחף למערכת ומגביר את הווליום. אני מחייכת. זה השיר שלי, השיר שלו. הוא מחבק אותי חזק חזק. אחר כך הוא מתיישב ומגלגל לו עוד אחת בשביל המצב רוח ואני מתיישבת לידו ומזפזפת בתחנות של הטלויזיה. יש שיר של החבר הכי טוב שלו מהלהקה שלא מדבר איתו כבר שנתיים. הוא בוהה במרקע ונושף עשן סמיך. בנזונה מניאק, הוא מסנן בין השיניים ומלטף אותי. הוא מעולם לא סיפר לי למה הם רבו ולמה הפסיקו לדבר, אני זוכרת שפעם קראתי שהיו האשמות הדדיות על קרדיט לשיר והיה פיצוץ וכולם היו נגדו והוא נורא נפגע ועזב. חודשים ארוכים אף אחד לא ידע מה קורה איתו, כל מיני אנשים ראו אותו בכל מיני מקומות. הוא סיפר לי שהתגורר אצל אישה אחת במבשרת שהיתה מבשלת לו ומחליפה מצעים בשביל עשרים שקלים ליום. בהתחלה כולם זיהו אותו, עם התספורת הקצוצה והמבט המטורף בעיניים. הוא הפסיק להתגלח והמבט לאט לאט התחלף למשהו חולמני, מרוחק. יום אחד כשטיילתי במדרחוב בן יהודה הוא הלך מולי והסתכלנו. היה לו זמזום מצחיק ואני חייכתי והוא שאל אם זה נשמע נורא ואמרתי מה פתאום. אחר כך שתינו קפה ביחד והחזקנו ידיים. יש לו אצבעות ארוכות ארוכות וכשהוא נוגע בי, אני יודעת בדיוק על איזה מיתר הוא מדמיין שהוא פורט. זה מצחיק איך הפעולות הקבועות שלנו בידיים מקבלות צורה קצת שונה בהקשרים שונים. אני מחזיקה את קופסת הסיגריות ומתופפת עליה כמו על הלחצן הימני או השמאלי של העכבר, הוא מלטף וחושב על גיטרה. אחרי שבוע כשחזרתי הביתה הוא בא אחרי. האישה עם החתולים במבשרת בכתה קצת, כי עכשיו עוד פעם אין לה עם מי לדבר. הוא מצא עבודה באיזו מסעדה בקרליבך, שטף כלים והרגיש מלך העולם, בסופי שבוע ניקה חדרי מדרגות, זה החזיק אותו. וכל הזמן הזה, לבד, איתי, שום מילה. שום שיר. רק את הזמזום הזה, קבוע. ואז הוא הגיע עם הפרחים הכתומים ושר לי עם הקסטה ואני הייתי מאושרת. השיר הראשון אחרי שלוש שנים והוא אומר לי תבואי והוא אומר לי אני אוהב והוא אומר לי בואי נתחבק ביחד. ואני אומרת לו בוא.