בדרך הביתה עם האחר

השעה 03:01, אני יוצא לעוד נסיעה הביתה. זה נמשך בערך 25 דקות. כמעט כרגיל מאז שקניתי אותו, אני שם את 'האחר' של ברי בווליום מאוד גבוה ויוצא לדרך. נוהג במהירות גבוהה, גם זה כבר נהיה די רגיל, לא נוהג כמו מופרע, סתם במהירות שמובילה לסיכון עצמי, אם משהו ישתבש, משהו שלא בהכרח תלוי בי.
עובר ליד החברים, מנופף להם לשלום. עומד ברמזור. ארבע מכוניות. שתי בחורות, בערך בנות 30 באוטו משמאלי. אני עוקף שתי מכוניות בדרך למטה, רק אני ומונית בדרך הארוכה עד לכיכר המוכרת, הנטושה בשעת לילה. אני נוסע די מהר, עוקף את המונית.
נכנע לך של ברי בווליום מופרע לחלוטין. האדרנלין זורם, אני נכנס לאיזשהו טירוף. אני חייב ללחוץ על דוושת הגז. תוך שנייה אני ממריא, מגיע ל 120.
ואני נכנע לך.
"אף פעם לא תוכלי לראות את סימני המלאכים/ את מה שכבר חרוט כמו אות
על הפנים של ההולכים"
אני משתגע, כנראה
מתקרב לרמזורים..
אחוז באיזשהו זעם משולב באנרגיות מטורפות.
עברתי שם שלוש פעמים השבוע ותמיד הרמזור היה אדום. תמיד היה קשה לעצור. בד"כ מגיעים במהירות גבוהה, אתה נמצא בירידה, לרדת מ 100 לעצירה מוחלטת בתוך מרחק די קצר.
הפעם, בניגוד לצפוי, הרמזור ירוק.
"אני נכנע לך/ תגידי מה, תגידי מה לך?"
רע מוכיח מלהטט בי עם השיר הזה, ואני כל כך אוהב אותו, מהשמיעה הראשונה. הכל זורם לתוכי, לא יכול לעצור את זה. הכל מטורף ומהיר וחסר מחשבה.
אני מגיע לסיבוב בערך ב 90 קמ"ש. אני קולט שבעצם אף פעם לא לקחתי את הסיבוב הזה בלי לעצור ברמזור שלפניו.
אני בתוכו. מתערבל לי בתוכו. אבל אני עדין מרחף לי ליד האירועים.
רואה שקיר הבטון מתעקל ומתעקל. אני נכנס לתוכו. אלוהים אני לא רוצה שזה יקרה לי עכשיו.
לא עכשיו, אדרנלין מטורף, מוזיקה מטורפת, אנרגיות, כולם בגדו בי.
שיטו בי, גרמו לי לחשוב שאני בלתי מנוצח. קיר בטון על המכונית המזופתת שלי, נראה אותו. הוא בא.
"בבקשה!
אני יורד אל הספינות/ נקלע לתוך כל הסופות/ תגידי מה, תגידי מה לך"
....
על מה אני זועם בכלל? למה אני בתוך הקיר הזה עכשיו? מה לי ולו? כבר הייתי שם, במקום אחר, לפני שנה בדיוק. נהג עם ניסיון של חודש על ההגה, נכנס במהירות מופרזת לסיבוב חלקלק מגשם סתמי של אמצע הלילה בחודש אפריל. אני חוזר ממועדון, כמה שניות אחרי שנפרדתי מהחברים. שני סיבובים מלאים על הכביש, פליק-פלאק לאחור וכמעט גמרתי בתוך איזה ואדי מחורבן. אני מסיים את הפליק-פלאק עם הפנים נגד כיוון התנועה. רועד. זו כמעט היתה הפרידה האחרונה שלי. למות בתוך מכונית יפנית בערב סתמי, בגלל טיפטוף שאף אחד לא שם לב אליו. כולם ישנו.
מגיע למרחק של מילימטרים מהקיר.
אני כבר נותן לו נשיקה חמה.
נשיקת לילה טוב.
אני מסובב את ההגה.
האוטו רוקד לו קצת.
פליק-פלאק קטן.
אני חוזר לכביש.
יצאתי מזה.
בן זונה בר-מזל.
איך יצאתי מזה לא ברור.
הידים רועדות.
אני מוריד את המהירות, נוסע 40.
ועדין רועד.
אני רועד בזמן שאני כותב את זה.
האדרנלין ממשיך להיות בשמיים. אולי גבוה יותר מתמיד בערב הזה.
איפה אני מחפש את הריגושים..
אני חושב לעצמי לצליל אילו שירים אני רוצה למות. זה בהחלט אחד מהם. נראה לי שגם הסמיתס בפנים. עוד הרבה דברים אחרים אני מניח. כשאני נוהג יש רגעים שאני כל כך מאושר, מגיע לאיזשהי פיסגה עם המוזיקה והכביש, עצב מהול באושר, בגאונות, בהודיה על זה שאני קיים. ואיכשהו כל זה מתחבר לזה שאני אומר לעצמי שזהו, אני יכול לגמור הכל עכשיו, ואני ארגיש עם זה טוב.
ימצאו אותי באיזו תעלה, או אולי סתם בצד הכביש, באיזשהו ואדי.
הסיבה שידעו שאני שם בכלל, היא לא כי מישהו ראה. אלא כי מישהו שמע. את המוזיקה שבוקעת מהאוטו. ואני מוטל בתוכו, מת.
כן. היה שווה לגמור הכל. אידיוט.
אני לא ממש מבין איך אושר מוחלט ופיסגה עילאית מובילה לרצון לגמור הכל. מה הקשר ביניהם? אולי אני פוחד שלא יהיו עוד פסגות. אבל יש עוד למה לשאוף. היאוש הוא גם דרך להגיע לפסגות. מקומות שלא היית בהם מעולם. מקומות שמהם הכל נראה אחרת. הכל נראה הרבה יותר טוב, מושלם ממש.
העיוורון של הלילות/ מכה בנצח את פחדיו
אני עייף מן הרעב/ אני עוזב בשביל לחזור/ שבור כמו לב חלש כמו אור
אני נמלט מחוץ לזמן/ ואת מושכת שוב לכאן
האהבה שלא מרפה/ הגוף הזה למה נקרע
אני נכנע לך
שלום קיר. שלום דרך רוּשמיה (על השלט כתוב "ראש מיה", זכות השיבה, כן?)
כמעט היה לי מפגש לילי סוער ואינטימי איתכם. בעצם זה היה סוער ואינטימי. רק שהמונית כבר עקפה אותי. אני לא לבד.
חבל, נראיתם לי מאוד חיננים לכמה שניות.
ואני נכנע לכאב שלי
שוב ושוב
"אני נמלט מחוץ לזמן/ ואת מושכת שוב לכאן"
חוזר למציאות
אין יותר ריגוש
ואני בכלל לא מבין איך אני מגיע למצב הזה
מגיעים לריבונו של עולם. והדמעות עומדות לי בעינים. השערות סומרות. המילים של השיר הזה כל כך יפות. מלא שמחה שאני כאן בשביל להאזין להן. תודה. על לא דבר.
אני בבית. כותב. אין לי על מי לחשוב, כשקר לי בחדר לבד.
ואני עדין כותב.
כנראה שאפשר לצרף חווית מוות לרשימת המניעים שלי לכתיבה. בנוסף לאהבה. שעליה לא חשבתי בכלל בזמן האחרון.
איך בכלל אפשר למצוא אהבה.
להתנועע במקצב. לזרום עם המוזיקה. עיר של קיץ, בתל אביב אין סתיו. ואני נכנע, למה שיבוא.
תמיד.
"לפני שהטפטוף יהפוך למבול/ חייב למצוא שער לא נעול
כי שוב חזר אלי הבלוז/ חייב לצאת, חייב לזוז
על הכביש המתפתל בין עכו לצפת/ מטבריה על המזח יורד עד לאילת
נפלט, נמלט, מבקש, עיר, מקלט"