סיפור קצת שונה

יש לי קסטה שהקלטתי המכילה את השירים הנבחרים מתוך הדיסקים האחרונים שקניתי. באותו היום הוצאתי אותה מהווקמן ושמתי בטייפ. זה היה מן יום כזה של המון לחץ בעבודה.. והשירים שלי רק עשו לי יותר מרץ.
"כולם מדברים על שלום אף אחד לא מדבר על צדק...". "אילו רק יכולתי לוותר על הכל ועוד יום.. ועוד יום.. ועוד יום פשוט כבר לא יכול.. אל תדאג, אני פה בדרך..". "עוד יום נפלא בחיק המשפחה...".
והנה פתאום זה קרה. קשה לי להצביע בדיוק איזה שיר התנגן באותו הרגע, אבל הבום החריד את הרחוב ואת המשרד. הבום הלצערי כל כך מוכר. שלא מותיר ספק במה מדובר. צעקה נפלטת מהפה של כמעט כל נוכח בחדר,וריצה מטורפת לחלון: אנשים בורחים בהיסטריה, צרחות..
העשן מיתמר והניידות משטרה אמבולנסים, כתבים וצלמים דוהרים לאיזור. הנה השיר שתמיד הפחיד אותי.. תמיד היה כ"כ מאיים שיקרה לי בדיוק כשהוא מנגן, הוא נפתח בניידות, תמיד כשהוא התנגן לי בווקמן הייתי בטוחה שעוברת לידי ניידת. והנה: "והעיתון שוב מתעסק במי חי פה ומי מת.. ומי ירה.... ואין לאן לברוח..." אני שומעת וצופה באנשים שרצים, מבוהלים. כולנו בבעתה.
הנה האלונקות יורדות מהאמבולנסים, והשוטרים צועקים לכולם להתרחק.. פחד... ....ואין אין אין.. אין לאן לברווווח.. ממשיך לצעוק. פתאום כל שיר מקבל משמעות שונה. כל משפט משתייך ישירות לפיגוע שקורה ממש מולי. "לא זו לא טעות אחי זו המציאות..... האדמה בוכה, האדמה בוכה..."...."ערבי פלשתינאי, יהודי ארגנטינאי, זה לא משנה כולם בני אדם.......".
בתור אחת שכל כך מזדהה עם השיר הזה, בעודי צופה במראות הקשים תהיתי לעצמי: באמת? כולם באמת בני אדם ולעצמי חשבתי: מה יהיה בסופינו?