הפלגה בדמיון

זה נמשך גם בתיכון נרשם לאותם בתי ספר לימאות...חשב שהוא הולך בעקבות החלום. במקביל לאותה תקופה לא עוזבת אותי האהבה הראשונה שהתפספסה. מלכת הכיתה הפרטית שלו, האישה המושלמת האישית שלו. הפליג בדמיון שהיא והוא באותה סירה.
בתיכון הוא התמיד ועבר לפנימייה והשאיר אותה במרחק של 32 דקות נסיעה. מוזר, את הטלפון שלה תמיד ידע למרות שהתקשר רק פעם בשנה, כל שנה ביום הולדתה. יום אחרי יש תחרות שייט מאוד חשובה, במעגן זיו וגוטמן הכינו את הסירה והתכוונו לצאת להפלגה אימון קצרה, הוא הבטיח שהוא תיכף חוזר וקפץ לקיוסק לקנות אסימונים שהתחילו למכור בכרטיס פלסטיק מלבני.
הוא חשב עליה וגם על הבני זונות מהתחרות מהשכבה העליונה, היה בטוח שהצוות שלו יתן להם השפלה. בינתיים הגיע תורו הוא רכש את הכרטיס המוזר ושילם בשטר של 100 שקלים שנתנו לו הוריו למחייה. האמת, השבוע הוא הקפיד לא לבזבז אגורה, פחד שיתקע בלי כסף להתקשר אליה ביום הולדתה.
בדילוגים חזר למעגן והסירה כבר בתוך המים כמעט מוכנה, הרגיש קצת רע שהכל הם עשו לבד אז הוא שיחרר אותם והביא את המפרש ואת חגורות ההצלה, בכל הזמן שרק הוא והסירה דמיין למה לעזאזל היא לא נמצאת פה רק לפחות להסתכל, חשב מה הוא יגיד ואיך היום בערב, להתנהג ספוטני, להיות אדיש כאילו זה במקרה ובכלל לא התכוון.
הוא סיים עם הסירה וראה שהרוח קצת עולה, זיו וגוטמן חזרו ואמרו שמנהל של הימאות החליט בכל מיני שיקולים לא מובנים מעולם המבוגרים שלא יוצאים לאימון בגלל הרוח החזקה.
בלי הרבה אפשריות אחרות חזרו לשיעור אנגלית, שעד היום לא הספיקו להשלים. זה היה יום ממש ארוך של לימודים והוא עבר לשבת ליד ירון שתמיד יושב לבד כי הוא לא ממש מתחבר לאף אחד, אבל מהחלון שלו רואים את הים.
המורים דיברו בשפת המורים כל מיני דברים שאותם לא הבין והוא רק השקיף על הגלים העולים וברוב הזמן קשקש במחברת שירי אהבה מוכרים.
מין מנהג כזה מוזר, בכל עטיפה פנימית של מחברת לכתוב שירים שהוא אוהב. היום נמשך והצלצול האחרון הגיע כבר נשבר קצת החום, ירד למעגן לראות אם הבני זונות חיבלו בסירה, גוטמן היה שם כבר, הם החליפו כמה מילים וזיו בדיוק הצטרף והודיע כי אם הרוח לא תירגע אז כנראה שמחר יבטלו בכלל את התחרות. גוטמן התרגז ואמר שזאת תחרות והזדמנות של פעם בחיים וכולם הסכימו ואמרו להראות לבני זונות, ח י י ב י ם .
היום הגיע לשש בערב בערך. הוא ידע שבשבע אחרי האוכל כל הטלפונים הציבוריים יהיו תפוסים על ידי השכבות הבוגרות. הוא החליט לוותר על התענוג של חדר אוכל והחליט לנצל את המרווח להתקשר אליה עכשיו. רק הוא,טלפון ציבורי, שעה בקירוב והקול שלה.
הוא עשה את הדרך לטלפון לאט, כנראה לא רצה שתשמע שהוא רץ וגם ניצל את הזמן לנהל לפרש ולנתח דיאלוגים אפשריים בינו לבינה. הגיע לטלפון וכבר אין ברירה, שיכנע את עצמו שהיא תשמח כמו שהיא תמיד מגיבה. הכניס את הפלסטיק המלבני וחייג את אותן ספרות שהתאמן עליהם כל כך הרבה. "הלו, את מי מבקש?" , התשובה שלו לא נשמעה.לא הצליח לדבר.
"הלו?", בנימה יותר תוקפנית שמע את אמה. נשם נשימה ארוכה ואמר את שמה, עברו כמה שניות ואיזה קול סקרני ענה "הלו"... הוא רעד והתרגש וגמגם "למי יש היום יומולדת?" הוא שאל... מהקו השני שמע צרחה שביטאה את שמו בשמחה, מופתעת ונרגשת מהמחווה, הוא חייך את החיוך הכי מתוק בכל החיים שלו וזרם איתו כאילו היה מלך של העולם כולו.
איחל עשרות פעמיים איחולי ברכה והם דיברו על כל נושא שקיים אבל שום מילה אחת על רגש. היא שאלה למה הוא מתקשר רק ביומהולדת ואמרה שיקפוץ ושיבוא לבקר , הוא הבטיח ונשבע, אילו רק ידעה שהיה מוכן לעשות כל דבר עבורה. הלוואי והיה לו את האומץ לשאול אותה למה מעולם היא לא התקשרה, אבל השיחה כבר הסתיימה.
בדרך לחדר כל כך נרגש משיחה שהתקיימה הרגיש שהוא חייב שאלי ישמע. הוא מצא אותו בדרך לקירח לקנות שתייה והצליח לגרור אותו למעגן שגם יכול להשגיח על הסירה ולראות שהרוח לא נרגעה. הם גלגלו כל מילה וכל הברה, אלי בעיקר הקשיב ונתן פה ושם עצה, טען שהבן אדם עיוור ואיך הוא לא רואה שהיא רוצה...הם סיימו את השיחה בלי מסקנה ברורה כי אלי היה צמא והלך לקיוסק לקהות את השתייה.
הוא נשאר עם הסירה, חושב שאם היא היתה איתו כאן באותו רגע הוא היה חייב לחבק אותה כי כרגע קצת קר. קצת התחיל להשתעמם מלבהות בסירה אז התחיל ללכת כמו תמיד עם הנעלים בתוך המים, ככה במשך לפחות שעה.
כל הדרך חשב אם באמת התכוונה לכל מה שאמרה או שסתם היא בחורה נחמדה...
בכניסה לחדר השאיר את הנעליים בחוץ, התקלח ונכנס למיטה. מחשבות על מחשבות לא הצליח לעצום עין דקה רק חשב אן באמת התכוונה לכל מה שאמרה או שסתם היא בחורה נחמדה....מדי פעם קטעו אותו כי נכנסו ויצאו חברים אבל כעבור שעה ארוכה כולם היו במיטה רדומים וישנים והוא מצא את עצמו מגשש בחושך אחר הווקמן שמלווה אותו כבר חצי שנה כי במילא הוא לא נרדם אפילו לשינה.
יש משהו מאוד לא נוח באוזניות של ווקמן וזה החוסר נוחות בשינה. חבל שהוא לא יכול להמציא סטארט-אפ של אוזניות לשינה. הוא לחץ על כפתורים כי איפה שה- play לא עבד, אז הוא חשב שזה הפוך או שמשהו קרה. מעל הראש שלו היתה מנורת לילה קטנה שהספיקה להבהיר לו שבעצם אין בכלל קלטת, חשב שבטח אורית מהכיתה לקחה כי פעם היא ביקשה שישאיר לה אותה.
בלית ברירה שם איזה תדר ברדיו וניסה להירדם, בסך הכל מחר תחרות ממש גדולה. שיר נגמר ושיר מתחיל, פעם הוא מאזין פעם קצת מזמזם אבל בעיקר בעיקר חושב עליה, חושב כל כך על כל מילה שהיא אמרה, הוא זוכר שפעם אחרונה שהביט בשעון ראה שכבר אחרי אחת, התחיל לשכנע את עצמו שמחר יום גדול וחייבים להירדם, ובטח זה לא קורה בגלל האוזניות הארורות, וכמו בסיפורים בשנייה לפני שהעיף את הווקמן מתחת למיטה...
זה הגיע זה בא, הוא שמע, הוא מוקסם, הוא נכווה. תני לי מקום שאפשר לבקר, תני לי היום סיבה להשאר. תני לי מקום אצלך בפינה, בצלצול פעמון מיד אני בא. דוקטור, תן לי סימן לאט לאט אני הולך ונעלם...משהו קורה לי אני צריך אותך כאן.
אחח, הוא קפץ מהמיטה תוך כדי שהוא מדביק את האוזניות המכאיבות לתוך האוזן חזק יותר, בזריזות מפליאה שלח יד לאיזה עט + מחברת וניסה להדביק כל מילה שהוא שומע, רק חלקקי משפטים נלכדו ואיזה מלמול של השדרן על אחד, סאחרוב (הטעות במקור). את הווקמן זנח מתחת למיטה והתעסק במחברת הפרושה לפניו, מנסה לשחזר כל מיני פזמונים ושורות. היתה לו הרגשה שהוא חייב להאזין לזה שוב, חייב. הוא לא ממש הצליח...
הוא התעורר ומצא את המחברת קצת מקומטת בתוך השמיכה, לא הספיק לפתוח אותה וכבר זיו התפרץ לחדר ואמר שהרוח לא יורדת ומבטלים את התחרות, הוא הגיב בפיהוק התארגן וקפץ לחדר אוכל, לקח איזה סנוויץ וירד למעגן לקפל את הציוד. הם פירקו כל דבר לאט, הכי לאט שמא יאלצו לחזור לכיתה, בדיעבד, אולי היה זה כדאי כי הוא רק זמזם להם שורות שזכר.
למרות הכל הם סיימו שעה לפני השיעור האחרון והם החליטו שהם יחכו להסעה שתיקח אותם לחופש של שישבת כי הם גרים רחוק יותר מ 32 דקות נסיעה. נפרדו בחיבוק ואמרו שתהיה עוד הזדמנות לנקום בבני זונות.
הוא דווקא תפס טרמפ עם עובד מנהלה שהוריד אותו שני רחובות לפני איפה שבדר"כ ההסעה עוצרת. אמר תודה וירד, מולו חנות דיסקים קטנה, נכנס שואל על סאחרוב, המוכרת מתקנת לראשונה, הוא קצת מתבייש וניגש למדף. סיפורים מהקופסא, 1990 וסימן שאלה, להתראות בחלומתי, הכל או כלום.
הוא לא יודע איפה השיר שלו והמוכרת גם לא מכירה, הוא מרפרף ברשימת השירים ומחייך שמגיע לדיסק אפור עם צילום של איזה פסל חירות, "סימנים של חולשה". הוא קונה בקלטת מהעודף שהקרח הביא. בשתי הרחובות קורע את הניילון, דוחף את הקלטת לכיס ונשאר עם העטיפה. שיר 4 , תני לי מקום. זה השיר ! זה השיר ! זה השיר ! הוא כל כך מאושר, נותן שלום חפוז לאמא ואפילו לא טועם את השניצלים הטובים ביותר בעולם, הוא נכנס לחדר ומריץ לרצועה 4.
הוא מאוהב! מספרים שמאז ועד היום, עשר שנים אחרי הוא כבר לא מרגיש צורך לחייג...