השמש בצד השני של ההרים

ביום שישי נסענו לבקר חבר בקטורה, קיבוץ שנמצא קצת צפונית מאילת. נסענו בכביש הערבה, כביש ישר ואפור, נוף חדגוני אבל יפה, מרחבי מדבר שמרחיבים את הלב. שטוח, קצת שיחים ועצי שיטה, לא הייתה שמש רק שמיים אפורים. ממזרח התנשאו הרי מואב, למרות האובך אי אפשר היה שלא להבחין בעוצמה שלהם, במגוון הצבעים שלהם- אפור, אדום, לבן, חום בעירבוביה, משוננים ויפים עד כאב. איכשהו האבק באוויר דווקא העניק להם מין נופך מיסטי-קסום, חולמני ואפרורי. ואז נזכרתי באהוד בנאי.
יולי 1993, פסטיבל ערד, מצדה. כבר שלושה או ארבעה ימים שכמעט ולא ישנו (קשה לזכור), ואנו גוררים את הגוף העייף בשלוש בבוקר לראות את ההופעה האחרונה בפסטיבל, אהוד בנאי מארח את דקלון וברי סחרוף (בצעדי סולו ראשונים אחרי פירוק פורטיסחרוף). זו הפעם הראשונה שראיתי את אהוד בהופעה, עד אז לא היכרתי את השירים כל כך לעומק, וזו ללא ספק הייתה פגישה ראשונה מוצלחת ביותר. במקום לשיר את המילים, ישבתי ושתקתי, הקשבתי לצלילים שמילאו את החלל המדברי ולמילים שסיפרו סיפורים נפלאים באוויר הלילה הצונן, וברקע הר המצדה הואר כל פעם באור אחר, פעם אדום כדם ופעם החומה של העיר העתיקה זוהרת בזהב, ופתאום הופיעו זיקוקי דינור בשמיים לעזור לכוכבים ולירח להאיר מלמעלה את הרקיע. העייפות המעיקה נעלמה והתחלפה במין תחושה של חצי חלום מחוייך. אפילו ברי, בקטעים שחיכה מאחורי הבמה לתורו, היה מדי פעם מתמסר למוזיקה ורוקד ומשתולל עם עצמו כאילו אף אחד לא רואה. היו המון רגעים יפהפיים באותו לילה ארוך (שנמשך עד אחרי 7 בבוקר בעוד התיירים משכימי הקום כבר ממהרים לעלות על ההר ובוהים בהפתעה במופע שלמטה), אבל היה רגע אחד שהתעלה על כולם:
זה היה השיר שהתחיל "בין פקיעין לבית ג'אן", ופתאום, בתזמון מושלם בין סוף הבית האחרון בואכה הפזמון החוזר, בצבץ כדור השמש הכתום מעל הרי מואב שבאופק. אני לא זוכרת מי הראשון שהציץ הצידה ואמר "תסתכלו, זריחה!", אבל פתאום הכל נעצר: אהוד הפסיק לנגן והרים את ראשו לעבר השמש, כל הקהל קם ממקומו והלך לצד השמאלי של השורות שעל סף המצוק, הנגנים פסקו לנגן ורצו לקצה הבמה להביט, עובדי הבמה פסקו ממלאכתם.. שקט השתרר, כולם עמדו ובהו בשתיקה בזריחה בוקעת מעל הרי מואב ושולחת קרני שמש ראשונים מירדן אל ים המלח. ואז פתאום קטע קולו של אהוד את הדממה: "תסתכלו על השמש עולה מאל הרי מואב מעבר לגבול, יום אחד יגיע השלום והיא תזרח על כולנו. יום אחד ננגן ונראה את השמש מהצד השני של ההרים". ואז חזר אל השיר ואל הגיטרה: "יום אחד הכל יפרח, הלב של העולם נפתח", אחריו הצטרף הקהל כמעט בלחישה שהלכה וגברה לשירה גדולה וחזקה של כולם, הקהל, הנגנים, התאורן ואיש הסאונד, עד האדם האחרון. ברגע הזה התאהבתי לתמיד במוזיקה של אהוד בנאי.
לא עבר זמן רב עד שהשמש זרחה על כולם, בטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן. אני התגייסתי בינתיים ואני זוכרת איך עבדתי מול שני מסכי מחשב: בזה שמולי היו מהלכים צבאיים, ובמסך שמצד שמאל שודר הטקס ואני הגנבתי מבטים שמאלה וממש התרגשתי ושוב נזכרתי באהוד בנאי ובהרי מואב.
רציתי לבקר בירדן, אבל בינתיים היה צבא, ואח"כ החלטתי שאני רוצה לעבור ולשבת מול המסך השמאלי בהסכם הבא והצטרפתי לעובדים בשיחות השלום עם הפלשתינאים. אח"כ יצאתי למסע בחו"ל, וחזרתי, ושוב נסעתי למקומות רחוקים ונידחים בעולם, אבל לירדן ולהרים, פה ליד, עוד לא הגעתי. בסוף החלטתי לצאת לטיול בעצמי, לא קבוצה מאורגנת, שלושה-אולי-ארבעה אנשים ותרמילים, להכיר באמת את השכנים ליד. חודש וקצת לפני היציאה פרצה האינתיפדה חלק ב'. לא נסעתי.
נזכרתי בכל זה באותה דרך ארוכה ביום שישי, מוזיקה של פינק פלויד בדיסק של האוטו, וההרים הגדולים האלו מהצד השני של השמשה, כל כך קרובים, במרחק הליכה, אבל רחוקים מתמיד. נזכרתי באהוד, בזריחה, בבלונים בצבעי הדגל שעפו מעל המדבר בטקס במסך השמאלי של המחשב, ותהיתי בעצב רב האם ומתי נגיע אי פעם לראות את השמש בצד השני של ההרים.