עסקים של יפי נפש

באותו זמן עצמו שפה, בבית, נרצחים ונטבחים יום יום אזרחים וחיילים ישראלים, נערים ונערות, אמהות ותינוקות, בפיגועי התאבדות ופיגועי ירי ומטעני חבלה – נודדים ברחבי העולם כשני תריסרי סרטים ישראליים, דוקומנטריים ועלילתיים, מפסטיבל לפסטיבל, מטלוויזיה לטלוויזיה, והם עושים חיל רב, כעדות יוצריהם. הנושא של רובם הגדול, זה שמצמיח להם כנפיים ותהילת עולם, הוא "הסכסוך". וצריך לציין מיד שהמונח הזה הוא לשון נקייה להרשעה גמורה של ישראל באסון שהומט על הפלסטינים. זו תרומתם של יוצרי הסרטים למלחמתנו בטרור. בשעה שאנו מנסים, וללא הצלחה רבה, להגן על הבית מפני המסתערים עליו להורסו, הרי בשקט בשקט, אך בחריצות ובהתמדה, חופרים הטרמיטים מחילות תחת יסודותיו.
מי שחושב שהפצת סרטים אלה, המוציאים דיבת הארץ רעה, נעשית מתוך רדיפת בצע או בקשת תהילה – טועה. כל התסריטאים, מצהירים, כל אחד בלשונו (בכתבה של שרה ליבוביץ דר, במוסף 'הארץ', 7.6) שעשו מה שעשו לשם שמים, מתוך אידיאליזם טהור והקשבה לקול מצפונם.
עמוס גיתאי, שזכה כבר בכמה פרסים על סרטיו בנושאים אלה, יודע שפסטיבלים ותחנות טלוויזיה בעולם מחפשים סרטים שעוסקים בשואה ובסכסוך הישראלי פלסטיני. רצוי מזווית ביקורתית למדיניות הישראלית. אבל, לדבריו, הוא יוצר מתוך דחף פנימי ולא ע"פ "טרנדים" חיצוניים, כיוון ש"גדלתי על אידיאולוגיה, זה אינטגרלי לאישיות שלי". וכך, ממניעים טהורים כאלה, יצרו ענת אבן ועדה אושפיז, את הסרט "אסורות" ("אחד הסרטים הישראליים המצליחים ביותר בעולם", כעדות הכותבת), על אלמנות פלסטיניות החיות עם ילדיהן בבית בחברון שעל גגו מוצבת עמדה של הצבא הישראלי; וכך סרטה של יולי גרשטל "המחבל שלי", שבו היא מותחת ביקורת על "מדיניות הכיבוש"; וכאלה הם גם סרטיה של מיכל אביעד, "הנשים ממול" ו"לב הארץ", שגם הם על "הסכסוך", כי "הסכסוך הוא בנפשי" והיא מנסה לדבר בקול עצמאי "שלא משרת את הממסד בישראל"; וכאלה הם שלושת סרטיו של אבי מוגרבי, פעיל "יש גבול", לשעבר, שאחד מהם עוסק "בזכות השיבה…כי זה מה שמעניין אותי". אפילו ציפי רייכנבך, שסרטה "הבחירה והגורל" ריגש אותי מאוד בשעתו, מספרת שהיא מכינה עכשיו סרט על לוד, ואומרת: "כדי שהסרט יהיה כלכלי ויימכר בעולם, רצוי שהערבים בלוד יעבירו ביקורת על המדינה, זה יבטיח שהסרט ישתתף בפסטיבלים ויזכה בפרסים".
דוד פישר, מנכ"ל הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה, מספר שמתוך 400 הבקשות לתמיכה, שליש הן על סרטים העוסקים ב"סכסוך", "כולם מן הזווית השמאלנית" – וכולם כולם זוכים להצלחה, תודה לאל. כי הנוסחה להצלחה, זו הפותחת את כל השערים, היא : סכסוך פלוס שואה. כלומר, אותה משוואה אריתמטית פשוטה שחיברו לא מכבר חתן פרס נובל וכלת פרס ישראל.
טובה תורה מכל סחורה. והתורה שמפיצים יוצרי הסרטים הנ"ל – "כדי שהעולם יבין מה קורה פה", כדבריהם – נסחרת יפה בעולם. קונים אותה שם בלהיטות, אוכלים אותה בתיאבון, ודורשים תנו עוד מן המתוק המתוק הזה נגד ישראל.
בפסטיבל קאן השתתף בצד סרטו של עמוס גיתאי גם סרט פלסטיני. אבל סרטו של גיתאי (שע"פ דיווחים בעיתונות, מסופר בו איך פליטי שואה שבאו לארץ בתש"ח גרמו להפיכת הפלסטינים לפליטים) הוא שזכה בפרס. אין פלא. התעמולה הטובה ביותר לעניין הפלסטיני נעשית בידי ישראלים. אין זה משום שהם מוכשרים יותר או מתוחכמים יותר, אלא משום שעדותם נחשבת לאמינה יותר. לא מובן איפוא לשם מה מבזבזים אש"ף ויתר הארגונים הפלסטינים כסף רב על תעמולה, כשמלאכתם נעשית, כמלאכת צדיקים בדרך כלל, בידי אחרים.