הג'ינג'י עוזב. מרוצים עכשיו?

הגיגיו ההזויים והרוויים בבורות של חיים חפר על המוזיקה המזרחית, שהתפרסמו בראיון השערורייתי בסוף השבוע, כמעט והשכיחו את העובדה ש"אצל פרנס בטברנה" סוגרת עונה נוספת, ופרנס, על פי השמועות (שכנראה גם נכונות) לא יחזור לעונה נוספת (לפחות לא בפורמט הנוכחי). בין אם מדובר במיצוי עצמי של בעל הבית ובין אם זוהי פרישה בשל רייטינג נמוך יחסית לעונות הקודמות, אפשר להגדיר את פרישתו של פרנס כאות לתחילת הסוף של תקופה טלוויזיונית ומוזיקלית. בשיאה של תקופת הטברנות, לפני כשנתיים, פעלו ארבע תוכניות (התוכנית של יוני רועה ומיכל זוארץ בערוץ 1, "ריח מנטה" ב-33, תוכנית המוזיקה בהנחייתו של אלי יצפאן וזו של פרנס). התוכנית של פרנס היתה המוצלחת מכולן. ואין להתפלא; הג'ינג'י הוא מנחה רדיו וטלוויזיה מצוין, שוטף ומהוקצע. מבקריו החמורים של פרנס יטענו כי הטברנה יצרה גרסה נלעגת של התרבות המזרחית, אבל נדמה שהוא באמת אוהב את המוזיקה הים-תיכונית (יוונית, בלקנית, מזרחית וכו') על גווניה.

הטברנות, כקונספט, יצרו תחושה שהן מעניקות מקום גדול מתמיד למוזיקה הים-תיכונית, גם אם לא היו ממש תוכניות של מוזיקה מזרחית. למעשה הן לא היו ממש שונות מהתוכניות של רבקה מיכאלי, והכילו מעורב ישראלי מיינסטרימי קצת מוזר, שהעלה באוב כל מיני כוכבים בדימוס לצד אמני אמצע הדרך בלתי מזיקים (למשל הדצים), עם מיני שיתופי פעולה ומחרוזות שירים שבעזרתם ניסו ראשי ערוץ 1 (בערוץ 2 התלהבו מהרייטינג בהמשך) ליצור סוג של תוכנית מוזיקה שתיתן מקום למגוון רחב של ז'אנרים. המסגרת לחיבור מחדש היתה גרסה ישראלית מוזרה של טברנה יוונית, שבה הונחו, בזה אחר זה, כו-לם: ליאור נרקיס, שלמה בר, חמי רודנר, יואב יצחק, שרון חזיז, אייל גולן, הדצים, שרית חדד, נתנאל, צביקה פיק, בועז שרעבי, קובי אוז, ריטה ורמי קליינשטיין, אביבה אבידן, שי עמר וגם גליקריה, איך לא, בכל קפיצה לישראל (והיו בערך מיליארד כאלה, כולל אחת הערב). ואלו רק כמה שמות להבהיר שלא מדובר בכוח היצרני של כרם התימנים.

כרעיון, שילוב כשלעצמו הוא ערך חיובי בהחלט, רב-תרבותיות היא עניין מבורך, אבל במקרה של הטברנות, נוצרה בעייתיות מעצם הפורמט, על שלל הרקדניות, החומוס והמחרוזות; הפורמט הזה הפך את המוזיקה שנוגנה במסגרתו לקיטש שלא תמיד החמיא לאמנים ולשיריהם, בלשון המעטה, ואף הקשה על אמנים לא "ים-תיכוניים" להופיע, שכן רוק זועם וטברנה לא כל כך מסתדרים ביחד. אפשרי שמסגרת טלוויזיונית נייטרלית יותר, שיכולה היתה להתאים לגוונים רבים יותר של מוזיקה, היתה מועילה לכולם.

שלומה של המוזיקה המזרחית רע, תודה

באופן משונה למדי, הטברנות יצרו תמונת מצב שגרסה כי מצבה של המוזיקה המזרחית טוב מתמיד. אחרי הכל, אחרי שנים של חוסר הבנה מצד ראשי ערוץ 1 ויתר ערוצי המדיה, רבים האמינו כי סוף סוף קיבלו האמנים מקום לחשיפה. נתוני המכירות של אייל גולן (וגם השתתפותה הנוכחית של שרית חדד באירוויזיון) הטעו את כולם, כי למעשה מצבה של המוזיקה המזרחית היה בשנתיים האחרונות רע במיוחד. גולן ושרית חדד, ועוד שניים-שלושה, אולי מוכרים עשרות-אלפים, אבל המפיצים העצמאים עומדים בפני קשיים עצומים, חלקם על סף קריסה, והנפילה במכירות החלה עוד לפני האינתיפאדה. "בשלוש שנים האחרונות החזקנו בשיניים, אבל אני לא רואה את הקצה, אני מיואש", אמר מאיר ראובני לפני שנה וחצי. דווקא על רקע החשיפה המוגברת שניתנה למוזיקה הים-תיכונית, קשה להצביע על אמן בעל שיעור קומה, נאמר אבנר גדסי חדש, שיצא מהטברנות. עמיר בניון הוא יוצר וזמר מופלא, ושמעון בוסקילה הוא מלחין מחונן, אבל הם התגלו ללא כל קשר לטברנות. גם אם, כמו תמיד, בשטח מסתובבים לא מעט זמרים מוכשרים בעלי פוטנציאל.

עדיין, למרות הכל, הטברנות, למרות החד-ממדיות שלהן, שינו מעט את יחסי הכוחות בשדה המוזיקה הפופולרי העברי. המוזיקה הים-תיכונית עדיין סובלת ממיעוט השמעות רדיופוניות (גם אם היא מושמעת יותר מבעבר), אבל כשרוצים למצב את ערוץ המוזיקה החדש, המשקיעים לוקחים אותה בחשבון. מחוסר נעימות? משיקולי רייטינג? מהפעילות האגרסיבית של קבוצות הלחץ? הכל יכול להיות, אבל כך או כך, גם אלו שלא מתים על סלסולים, לא יוכלו יותר להתעלם ממנה בהפגנתיות.