טועים ומטעים
רוב הציבור בישראל חושב שעמדותיהם של "גוש שלום" משקפות עיוורון כלפי מאבקה הצודק של מדינתם, עד כדי כך שהם מתנכרים לה ומפקירים את זכויות אזרחיה. בכך הם מחשידים את כל פעילי זכויות האדם
יש מידה רבה של אטימות ואף היתממות בכך שאנשי "גוש שלום" מציגים את עצמם כפטריוטים האמיתיים של ישראל, ובכך שהם מסרבים להבין מדוע קפץ עליהם זעמו של רוב הציבור בישראל, לרבות כאלה שמותחים ביקורת קשה על פעולות (ומחדלים) של הממשלה והצבא.
ראשית, אנשי "גוש שלום" סבורים כי כל פעילות ישראלית בשטחים היא בלתי מוצדקת. הם מתעלמים לחלוטין מן העובדה שישראל סובלת ממתקפה אינטנסיבית אכזרית על אזרחיה, שבאה לאחר כשלון שיחות מדיניות שבהן העלתה ישראל הצעה מרחיקת לכת, והפלסטינים לא העלו הצעת נגד להמשך המו"מ. רושם זה נוצר לא רק מפני שאין בהודעות הגוש התייחסות מפורשת לטרור הפלסטיני, שאף "אמנסטי אינטרנשיונל" מגדיר אותו כפשע מלחמה. עמדתו המוצהרת של הגוש אומרת כי הטרור הפלסטיני הוא תוצאת הכיבוש, וכי מטרת המלחמה היא הנצחתו. לאמור, ישראל אינה יכולה להלין אם רוצחים את אזרחיה, כי מלחמתה אינה צודקת כל עוד נמשך הכיבוש. רוב גדול בציבור הישראלי, כולל אנשים הסבורים כי אכן מוטב לישראל לעזוב את השטחים ואסור היה להתיישב בהם, דוחה טענה זו מכל וכל.
שנית, חלק גדול של הציבור הישראלי מתקומם נגד תיוג מכלול פעולות הצבא כפשעי מלחמה. רבים סבורים כי פעולותיה של המדינה הן, בדרך כלל, תגובה צודקת על מתקפת הטרור נגד תושביה. רבים אף טוענים כי הממשלה אינה פועלת בחומרה הנדרשת למאבק יעיל בטרור. עיון קצר ברשימת המעשים שאותם מוקיעים אנשי "גוש שלום" באופן גורף אכן מעורר ספקות רציניים בהיות כולם פשעי מלחמה. איוש מחסומים, הצבת כתרים ואף הריסת בתים שמהם יורים על חיילים הם צעדים צבאיים לגיטימיים.
גם הריגתם של מי שעומדים לבצע פיגועים או של משלחיהם אינה מעשה שדגל שחור מתנוסס מעליו. למפגעים אין חסינות, והם אינם יכולים להלין אם פוגעים בהם. שונה המצב כאשר פוגעים בכוונה בחפים מפשע, או כאשר מבצעים פעולות של השפלה וביזה. אלא שאיש בצבא אינו מצדיק מעשים כאלה. גם בחינה של התמודדות צה"ל בשטחים עם מצבים דומים אחרים, בעבר ובהווה, אינה מצדיקה את השיפוט החמור של אנשי "גוש שלום".
שלישית, וחשוב ביותר, יש הבדל עצום בין התרעה אמיצה ועקבית על הצורך לשמור על צלם אדם ועל זכויותיהם של הפלסטינים, גם בזמן עימות מזוין, ובין החלטה של אנשי "גוש שלום" למנות את עצמם לחוקרים, תובעים ואף שופטים של ממשלת ישראל ושל חייליה, ועוד לעשות זאת בצורה מתוקשרת בזמן אמת של הלחימה. שלא לדבר על ההצגה של פעולות החיילים כפשעי מלחמה, עם כל המטען המשפטי והמוסרי הנלווה לכך. כאשר הדברים נשמעים מתוך החברה שלנו, ולא מקרב אויבינו, יש להם משקל גדול הרבה יותר הן בארץ והן בעולם.
אנשי "גוש שלום" בטוחים שהם מייצגים את המוסר מול אומה שאיבדה את דרכה. רוב הציבור בישראל חושב שעמדותיהם משקפות עיוורון כלפי מאבקה הצודק של מדינתם, עד כדי כך שהם מתנכרים לה ומפקירים את זכויות אזרחיה. התוצאה היא ש"גוש שלום" רק מחשיד בעיני הציבור את הכוחות הפועלים לטובת זכויות האדם, ולכן גם מחליש את הכוחות האלה. בכך מקל הגוש על הציבור בישראל להתעלם מן הסכנה שבמאבק האכזרי שאנו נמצאים, בו ייכרכו גם מעשים פסולים לחלוטין. ישראלים המגייסים לחץ בינלאומי על מדינתם, ומרתיעים חיילים ממילוי תפקידם באמצעות איסוף חומר מרשיע וריסוס מכוניותיהם, אינם צריכים להתפלא אם רבים בחברה חושבים גם אותם לאויביה.