במילה אחת: גרנדיוזי

ליל חמישי ביציאה מאילת, בקצה הדרומי של כביש הערבה. טור ארוך של אוטובוסים מוביל קהל בחשיכה השרבית, כאילו נוסעים אל הלא נודע. בהתחלה עוד מציקים פנסי העיר אילת בעיניים, בהדרגה הם מתרחקים ונעלמים. וכשהמדבר נפתח לפני אורות האוטובוס, ברור שהערב יוביל למקומות שעוד לא ביקרת בהם. עמודי שלמה בפארק תימנע, מוארים, מזדקרים, ומשקיפים ממרומם כמו מתוך זמן אחר. הקהל נשפך מהאוטובוס. מול עמודי הסלע החוליים מפוזרות נדנדות עץ, דרגשים נמוכים וכסאות גבוהים מסביב לשולחנות בר גבוהים, מלמעלה מיליון כוכבים.
על אחד ממדרגות עמודי שלמה, גבוה מעל הקהל, רוקדת נערה, מוארת בפרוג'קטור, לצלילי מוזיקת צ'יל-אאוט מלווה בתיפוף עמום. דוכני אוכל מציעים מסושי ועד פרפה. ברוכים הבאים למופע אנאפאזה במדבר. תשתו משהו, תאכלו, תבנו ציפיה. תיכף זה מתחיל - אם יש אחד אלוהינו איפשהו, את המופע הזה אפילו הוא לא יפסיד.

דת והרס

5,000 כרטיסים נמכרו מראש למופע המחול הגדול ביותר והיחיד מסוגו שהועלה בישראל עד היום. מדובר בשיתוף פעולה שנולד במקרה מתוך חברות אישית בין יו"ר הוועד המנהל היוצא של להקת בת-שבע, רוני קלינמן, לבין מנכ"ל רשת ישרוטל, רפי שדה. שני החברים יזמו וחוללו את אחת ההפקות המרגשות והגרנדיוזיות ביותר בתחום המחול בארץ ונתנו משמעות חדשה למושג תיירות תרבות בישראל. הרעיון לנייד אנשים שיגיעו מרחוק ומקרוב במיוחד לשני ערבים של מופע מחול נשמע בתחילה מופרך. אבל כשההפקה החלה להתרומם, ובמיוחד לכבודה נבנה אמפיתיאטרון ענק למרגלות עמודי שלמה בפארק תימנע, בהשקעה של שני מליון ש"ח, חשבו בין היתר על ההימור הגדול. היום, רגע לפני שמקפלים את הבמה ואת האמפי החד-פעמי שהוקם, ברור שזו היתה הצלחה ענקית.
את המופע פותח "אחד אלוהינו", שהפך עם השנים ובעיקר אחרי תקרית פעמוני היובל לסימן ההיכר של להקת בת שבע. באופן פרדוקסלי, תחת כיפת השמים המדבריים בפארק תימנע, קיבל האירוע משמעות כמעט דתית, אולי בשל מספר הרקדנים המרשים, בהם 31 רקדני בת שבע והאנסמבל (הלהקה הצעירה - עתודת הרקדנים של בת שבע), בנוסף ל-47 תלמידים משלושה בתי ספר למחול מדרום הארץ, שמילאו את במת הענק בגודל 400 מטר רבוע.
78 רקדנים לבושים בחליפות שחורות, חולצות לבנות ומגבעות שמזכירות ספק גנגסטרים, ספק בחורי ישיבה. עוד מעט הם ייכנסו לאקסטזה לצלילי המוזיקה, עיבוד של נקמת הטרקטור לשיר פסח עתיק. כשברקע ניצבים עמודי שלמה ושמי המדבר זרועי הכוכבים, אי אפשר שלא להעלות את המחשבה על כברת הדרך שנעשתה בין ערש הדת לבין שורשי ההרס של הפוליטיקה הדתית. לאורך הקטע הזה, עוברים הרקדנים מטמורפוזה: מאנשים שלווים, כל אחד יושב בכסאו, לעדר משולהב שמתפשט ונותר לבוש ספק ברצועות תפילין מפלצתיות, ספק בעלי תאנה שחורים.
וזוהי רק ההתחלה: אנאפאזה היא יצירה שנולדה לפני 10 שנים והצליחה לחצות גבולות של קהל, גם כזה שמעולם לא נחשף קודם לכן למופעי מחול. הדבר בא לידי ביטוי גם בשני ערבי המופע שהיו מלאים בקהל מגוון, מילדים ועד זקנים, מכל קצות הקשת החברתית.

יש מסר? אין מסר?

הקסם של אנאפאזה, מורכב בין היתר מהעושר והשוני בין קטעיה של היצירה, שמצליחים לגעת כל פעם בנקודות רגש שונה - חמלה, הזדהות, רצון עצום לחבק רקדנית גבעולית אחת, לבדה על הבמה בתוך כל המדבר, כשהיא רוקדת לצלילי רשימת שמות של רקדנים מתים. לא מספיקים להרגע וכבר מוצפים החושים בפירוטכניקה של אורות ומוזיקה. מסוק חג ממעל, נדמה שעוד רגע ינחתו חייזרים באמצע המדבר. כשהפחד הזה חולף יורדים הרקדנים אל הקהל ומעלים מתוכו אל הבמה עשרות נשים, שלרגע הופכות גם הן לרקדניות במחול זוגות. כשירדו מן הבמה כל הקהל ימחא גם להן כפיים. אוהד נהרין, המנהל האמנותי והכוריאוגרף של להקת בת שבע ב-12 השנים האחרונות, יוצר "אנאפאזה", שומר לעצמו עד היום תפקיד סולו קטן אך משמעותי ביצירה. נהרין, בשמלה אדומה וגיטרה חשמלית, ממלא את הבמה באנרגיות של עוצמה, משהו בין התפרעות של כוכב רוק לשליטה עצמית מרוסנת של וירטואוז קלאסי.
בסוף המופע, אחרי מחיאות הכפיים שנמשכו דקות ארוכות, הקהל סירב להתפזר. בפארק תימנע ארגנו לקהל מסיבת ריקודים משלו, שנגמרה לפנות בוקר. מי שהצליח לדדות בחזרה לאילת ולהספיק לנמנם, יכול היה להגיע לסדנאות תנועה, בשפתו של נהרין, שהעבירו רקדני הלהקה, או למפגש עם נהרין עצמו, שענה בסבלנות ובפתיחות רבה גם לקשות ולמעצבנות שבשאלות הקהל. "אני רוצה לחשוב שאין מסר", ענה נהרין לשאלה הרווחת, ומיהר להשלים, "אבל זה לא מדויק. אני מוסר לכם את העבודה שלי, כך שאולי זה המסר".