תחרות מלכת היופי

לפני חודשיים רעשה הארץ ליום יומיים בגלל חשבון בנק באמריקה, חשבון שפתח מטה הבחירות של עמרם מצנע. פעיל ליכוד, אביעד ויסולי שמו, נפגש עם מנכ"ל קרן חיפה, דני נוימן, ונתן לו שלוש המחאות, על סכום כולל של 20 אלף דולר. הפגישה צולמה והוקלטה. נוימן אמר בפגישה שהכסף יופקד בבנק אמריקני, בחשבון על שמו של "מיכאל בן צבי" - לטענת נוימן, אביו מולידו של עמרם מצנע.
הכסף לא הופקד. מישהו במטה קיבל שכל ועצר את ההפקדה בעוד מועד. אבל למשטרה הוגשה תלונה, והמועמד הנכבד, נטול הרבב, בילה 8 שעות מעצבנות בחדרי החקירות של יאח"ה.
אחת החידות שהעסיקו את התקשורת היתה הקשר בין אביו של מצנע לחשבון האמריקני. שמו הפרטי של מצנע האב הוא בן צבי. מצנע הבן התקשה להסביר מה לאביו, פנסיונר מקריית חיים, ולחשבון הבנק שהמטה שלו פתח באמריקה. האם מצנע הבן מלבין כספים מאחורי גבו של מצנע האב? כך נוהג הטהור שבמועמדים, מיסטר קלין?
לא מזמן שמעתי מפי עמרם מצנע ומפי עורך דינו, יאיר אבני, את גרסתם המעודכנת לפרשת החשבון. היא מלמדת משהו על מעלותיו של המועמד מצנע, ועל חסרונותיו.
למדתי מפיהם ש"מיכאל בן צבי" מהחשבון איננו אביו של מצנע. "מיכאל" הוא מיקי קליסמן, חברו של מצנע מהפנימייה הצבאית, שירד לפני שנים רבות לאמריקה. מצנע ביקש מקליסמן לפתוח חשבון בנק באמריקה, כדי לרכז את התרומות שהוא מקבל שם ולהעביר אותן כחוק לארץ. עניין טכני, מסביר עורך הדין. מכיוון שהחבר הטוב רצה להפריד בין החשבון החדש לחשבונות האחרים שלו, קרא לו "מיכאל בן צבי", על שם עצמו.
אבא של החבר, ד"ר צבי קליסמן, הוא הצבי האמיתי. הוא חי בחיפה, ברחוב ישורון. הוא יליד 1905. אם אינני טועה בחשבון, הוא בן 97, עד מאה ועשרים. אתמול שוחחתי אתו בטלפון. תשובותיו היו חדות ובהירות. "אין לי מושג על החשבון שאתה מדבר עליו", אמר. "מיקי לא סיפר לי".
כשפרצה הפרשה, בשידור מרעיש בערוץ 2, מצנע העדיף שלא לדבר עליה עם החבר באמריקה. היה לו לא נעים. הוא נסע לאמריקה, הביא משם תרומות, אבל את פרשת החשבון לא בירר. רק כאשר קיבל, לפני שבועיים, את תדפיס החשבון מניו יורק הבין על שם מי נקרא החשבון.
מה שמלמד שהחיישנים הפוליטיים של מצנע קהים באורח מדאיג. כל מי שמתמודד בבחירות יודע ששאלת התרומות רגישה ביותר. היא יכולה לרומם מועמד ויכולה להשפיל. במקרים קיצוניים, היא יכולה לסבך אותו בפלילים. קל וחומר, כשהמועמד מנופף בדגל הניקיון: אסור להתרשל, אסור להרחיק, אסור להסתמך על חברים טובים מהפנימייה. המועמד המנוסה שולט בכל, ועם זאת יודע לומר ברגע הנכון "לא ידעתי", ולהטיל את האחריות על עוזריו או, כשאין מנוס, על בנו יקירו.
אם הפרט הזה מעיד על הכלל, מצנע מביא אל הפוליטיקה הארצית חובבנות מסוימת. במגע ראשון יש בה חן, תמימות, התרפקות על מה שנדמה לאנשים שהיה כאן פעם, אבל במגע שני היא מעוררת בעיקר מבוכה.
אבל יש כאן גם לקח הפוך. לפי כל הסימנים, פרשת התרומות לא הזיקה כהוא זה לקמפיין של מצנע. השאלה עולה רק בחוגי בית אינטימיים, ומפי אוהדים מושבעים. האחרים שכחו מזמן. הכותרות המרעישות לא השאירו עליהם שום רושם. גם ספקות אחרים שהועלו בקשר למועמדותו לא נבדקו. הוא טפלון. התקשורת עוינת אותו, כל כתב וגחמותיו, אבל החברים מחבקים. בעיקר הוותיקים: הם מייחסים לו יושר, רצינות, כנות, אנטי-פוליטיקניות. אם הסקרים מצביעים על מגמות אמת בקרב מתפקדי העבודה, הוא המועמד המוביל.
עד השבוע שעבר הפעיל מצנע צוות מוחות, שהתחבט בשאלת היום שאחרי: איך אחרי הניצחון בפריימריס לשכנע את מרכז העבודה לפרוש מהממשלה. מצנע התגאה בצוות שהקים: הוא, בניגוד לאחרים, חושב לטווח ארוך. בינתיים הפך היום שאחרי ליום שלפני, והמאבק האמיתי ב"עבודה", מעבר לתחרות מלכות היופי בין המועמדים, הוא על השאלה מה לעשות אחרי הבחירות לכנסת: להצטרף לממשלת הליכוד כשותף משנה, או ללכת לאופוזיציה.
אבל הבחורים, לפחות חלק גדול מהם, מעדיפים תחרות יופי. מצנע וישראליותו הישנה, פואד ועממיותו, רמון וכושר הנאום שלו. זה מה שיש, ועם זה ינצח אחד מהם את המלחמה.