היום בו הפכה ג'ניפר אניסטון לשחקנית

על הנייר, "בחורה טובה", שעולה מחר לאקרנים, היה אמור להיות תוצר קולנועני חדשני ומאתגר, בעיקר כי בראש רשימת הקרדיטים תמצאו את מיגל ארטטה (במאי), מייק ווייט (תסריטאי) ומתיו גרינפלד (מפיק), שהם, בלי להיכנס לפרטים טרחניים, שלושה קולנוענים שזכו לכמויות של וייב חיובי בפסטיבל סאנדנס 2000 על יצירתם האחרונה "צ'אק ובאק". אבל למרבה הצער, 93 דקות של צפייה מותירות את הרושם כי יותר מכל, "בחורה טובה" הוא סרט מוכר, אומנם עם תצוגת משחק לא רעה וכמה רגעים קומיים משעשעים, אבל עדיין תוצר קולנועי לא מפתיע בכלל.
ואם נרד רגע לפרטים הקטנים, הסיפור של "בחורה טובה" מתמקד בג'סטין לאסט (ג'ניפר אניסטון), שמצאה את עצמה בגיל 30 תקועה בחיים אפורים עד אימה בעיירת שום-מקום בטקסס ("הצגת הקולנוע האחרונה" פלוס כמה עשורי קפיטליזם). היא מגשימה את עצמה כקופאית בסופרמרקט העירוני, ומקיימת זוגיות דלה עם בעלה הבטלן-סטלן פיל לאסט (ג'ון סי ריילי בהופעה משובחת כהרגלו) וחברו באבא (טים בלייק נלסון ), הסטלן לא פחות. אל הדיכאון הקיומי של חייה פורץ הקופאי הצעיר הולדן (ג'ייק ג'ילנהול), עטור רעמת שיער חומה, פרצוף האש-פאפי ודיכאון קיומי משל עצמו. השניים, מאוחדים בשנאתם לשגרה, פורצים ברומן סוער ומשם דוהרים אל הסוף הצפוי מראש.

החיים בזבל. שוב

בעולם נטול היסטוריה קולנועית אולי היה נמצא ל"בחורה טובה" עתיד טוב יותר, אבל מכיוון שבכל זאת ראינו אולי סרט או שניים, קשה שלא לסמן וי על כל הנקודות הצפויות: פרבר משעמם עד מוות, חלומות נעורים שלא התגשמו, זוגיות מתה, שאיפה לעתיד טוב יותר, הרומן שהופך למאורע מחולל, והדילמה הקלאסית - להישאר או ללכת. תוסיפו לזה צילום שבלוני ואפור, גיבורים דהויים ודכאוניים, ואפשר להבין למה לקראת מחצית הסרט בא כבר להגיד לאניסטון: תעזבי , תישארי, למי איכפת - נשאר עוד פופקורן?
המנצח בתחרות הדימויים השחוקים, מייד אחרי הרוח הנושבת המבשרת את הסערה בחייה של ג'סטין, מגיע באחת מסצינות השיא: אניסטון עומדת מול רמזור בצומת העיירה. דרך אחת מובילה אל העתיד הבלתי ידוע והשניה אל ההווה המוכר. לאותם שנים וחצי צופים שעדיין לא הבינו את הדימוי טרח הבמאי לדפוק עם פטיש ולהביא קריינות של הגיבורה, שמסבירה את המובן מאליו – כן, היא צריכה לבחור בין שתי דרכים.

אניסטון בדרך הנכונה

אבל בדרך אחת לפחות בחרו כמו שצריך, והיא קשורה למעמדה הקולנועי של סלבריטאית הטלוויזיה ג'ניפר אניסטון. לא מעט שחקנים ניסו בשנים האחרונות לקפוץ מעמדת הכוכב הטלווזיוני למעמד שחקן הקולנוע המוערך. מעטים מהם הצליחו. אם להתבסס על הימור אישי ושלל ביקורות מחמיאות בארצות שמעבר לים, אניסטון נמצאת בדרך הנכונה. בהופעה משכנעת היא מצליחה להיטמע לחלוטין בתוך דמותה של ג'סטין, לגלוש לתוך העוני, ולמחוק מתודעת הצופה הציניקן את הנהנתנות של רייצ'ל גרין המעצבנת, כמו גם את העובדה שהיא-היא אשתו בעלת הגוונים של בראד פיט. בקיצור, הבחורה יודעת לשחק. ונשאר רק לתהות איפה לעזאזל החביאה את העובדה הזו לאורך תשע עונות של "חברים".
אז תענוג קולנועי גדול סביר להניח שלא תקבלו מ"בחורה טובה", אבל גם הזכות לספר לנכדים על היום בו הפכה ג'ניפר אניסטון לשחקנית זה משהו, לא ככה?