אמא, כמובן, לא אכלה כלום
היא היתה מוכנה לנקר בקוביות תפוחי אדמה מבושלות או לטעום מלפפון טרי, אבל באופן כללי חשבה שאוכל צריך להגיע בכדורים, כמו אצל אסטרונאוטים. שיעור בהגדרות יחסי קרבה אצל יוצאי צפון אפריקה, וגם מתכון לפריקסה כהלכתו
בקיץ 1969 התרחשו שני עניינים שמאוחר יותר הותירו חותם בל יימחה על ההיסטוריה בכללותה, ועל המוזרויות של משפחתי בפרט. ניל ארמסטרונג צעד על פני הירח, ואמא שלי החליטה שעתיד האנושות טמון בגלולות אוכל של אסטרונאוטים, ולפיכך הגיעה העת שהיא תצא מן המטבח לתמיד. אמא, מהנדסת מכונות בהכשרתה, היתה מוכנה להקדיש שעות רבות של אהבה נכמרת לכל מנוע נוטף גריז, אבל די התקשתה לייצר סנדביץ' מניח את הדעת. "לא נורא", פסק אבא שלי והתחיל ללמד אותי לבשל.
לאמא היה פרטנר קבוע לשגיונות המכניים שלה: מסייה מואיז אנקונינה, השכן מקצה הבלוק, שהיה עולה אלינו כל יום חמישי בעת שרעייתו היתה מכינה את השבת, נושא גרוטאות מתכת חלודות לרוב. הוא ואמא היו פורשים סדין ישן באמצע הסלון, עושים מה שעושים בעזרת ארגז כלים אימתני – ובסופו של דבר המחרטה או המזמרה, היו מתחילות לטרטר או לזמרר ולבצע את תפקידיהן העלומים על הצד היותר טוב, עד ליום חמישי הבא.
באשר לילדה עצמה: זו למדה להכין סנדביצ'ים לבד. תרומתי לארועי הקיץ ההוא היתה שביתת הלבשה כללית. כל הבגדים ביקום נראו בעיני מכוערים, לבד מזוג ג'ינס אחד ושתי חולצות מסמורטטות לגמרי. הייתי בת אחת עשרה. גיל ההתבגרות? מה פתאום. סתם בגדים מכוערים.
ממש בכוח היה צריך לגרור אותי למדאם ז'יזל אנקונינה, רעייתו של מסייה מואיז, כדי שתפתח מכפלות ותעצב מחדש את הטרואה-פייס שיתאים לעלמה גמלונית כמוני גם בדמי-סזון.
טרואה-פייס, חליפת שלושה חלקים. דמי סזון – עונת המעבר, זו שקיימת בדמיונן של תופרות מוכשרות מאד, אבל לא בישראל. הדמיון ניצח את המקום, הצרפתית גברה בקלות על העברית, ועסקת הברטר שנרקמה בין אמא לבין מדאם אנקונינה נראתה כך: אמא מתחזקת מכונות תפירה, מדאם אנקונינה ממונה על שידול הילדה הסרבנית לעמוד בשקט כשתוקעים בה סיכות, ובתמורה להתנהגות פחות או יותר טובה זכיתי גם ל"רפה טוניזיין קום שה נו", זה "ארוחה טוניסאית כמו שנהוג אצלנו". תמיד זה היה טעים בהרבה מכל סנדביץ' שהכנתי לעצמי.
אמא, כמובן, לא אכלה כלום. כלומר, היא היתה מוכנה לנקר בקוביות תפוחי אדמה מבושלות או לטעום מלפפון טרי, אבל נמנעה באדיקות מן הפלפלים המטוגנים, מסלט הגזר המבושל והחריף, מעיגולי חציל שחמחמים וניחוחיים, ומסלט הטונה האדמדם-עשיר המופלא, החריף במידה שהגירה מעיני דמעות של אושר. "מה את שוב בוכה", היתה אמא נוזפת: מה לעשות שעד היום היא לא מבינה דבר וחצי דבר באוכל.
לקראת סוף הקיץ נפל דבר. תחילה בשיחות מהוסות של נשות הבלוק, אחר כך אפילו לה פטיט – הקטנה, שזו הייתי אני, קלטה מבעד לסערת ההורמונים הפרטית שלה שמסייה אנקונינה קם והלך.
- "לאיפה הלך?" שאלה אמא, שאימצה את התחביר הצפון אפריקני מעל למבטא מזרח אירופי כבד.
- "לאמריקה", אמרה שכנה טובת לב ומפיצת שמועות כרונית. "ולא הלך לבד!"
- "עם מי?" נחרדה אמא שלי והשעינה כף יד על הלחי, שזה בשפת גוף אשדודית – "קרה אסון".
- "מכירה לינט דנינו מהדגים בשוק הקטן של אזור ב'?"
- "נו?"
- "אח שלה בֶבֶר, שהיה הולך עם יהושע פרץ בשביתה בנמל ובאה משטרה נתנו לו מכות?"
- "נו??"
- "הילדה שלו".
- "זותי? הלך עם זותי? ווי לי. ויי איז מיר".
בנקודה זאת צריך להסביר כמה דברים. ראשית, מי שרוצה להגדיר יחסי קרבה בגרסת יוצאי צפון אפריקה, מחוייב לעשות זאת על דרך ההיפוך: למשל, "מנהל בית הספר של בת דודתי" אומרים כך: אני? דודה שלי רחל (במלעיל)? הילדה שלה הקטנה סיגל? הבית-ספר איפה היא לומדת? המנהל שלו". אין ברור מזה.
שנית, "הלך" הוא ביטוי טעון. ו"הלך לאמריקה", משול למי שהלך לבלי שוב. ואז, אם ההולך הוא במקרה גם איש נשוי לאשה מצויינת, תופרת בחסד ובשלנית מעולה, יש לומר מייד "אחסן מנו רחו", כלומר – טובים ממנו הלכו, ורצוי להוסיף לזה כמה מילים קשות כמדקרת חרב שנהגות מעומק ליבה של סולדיריות נשית.
אמא שלי עמדה בזה בכבוד. "יותר טובים ממואיז כבר ראיתי איך שהלכו, והוא גם כן לא מבין שום דבר במכניקה", תרמה משלה לשיחה, שנסתיימה באנחות צער עמוקות ובקביעה הנחרצת: "סה לה וי דלעולם", זו דרכו של עולם.
מובן שמיד התחייב ביקור אצל גברת אנקונינה. אבל איך נבוא? כאבלים? כמנחמים? כסקרנים? חלילה: לוקחים את הילדה לעוד הארכת מכפלות ול"רפה טוניזיין", ומחכים שהאמת תצא לאור.
מדאם אנקונינה תקעה בי סיכות, ערכה שולחן והושיבה את אמא ואותי. "בשבילי רק תה", הודיעה אמי, ואפילו לא ננזפה. השתיקה נמשכה עד לפלפל החריף המטוגן, המקומט והמדלדל משהו שהוסע לצלחתי: "שככה ייראו החיים שלה, זותי", אמרה מדאם אנקונינה בעייפות, ואמא הנהנה במרץ והצביעה על החצילים: "שככה יהיה המזל שלה, שחור ושרוף", והתופרת הנבונה שלנו פרסה מלפפון לעיגולים דקיקים ואמרה, "שככה יהיה לו כל פעם שהוא רוצה", ולא הכבירה מלים בגלל הילדה, אבל זיק של רשעות ניצת בעיניה וקיפץ לעיני אמי שהוסיפה עוד משלה, "ושהריח שלה יהיה כמו... כמו הסלט של הטונה".
זה כבר היה יותר מדי, כך התברר. "הטונה שלי? הטונה שלי לא בסדר?" נעלבה מדאם אנקונינה, ואמא הזדרזה להסביר שדווקא כן, אבל זה דגים, ודגים זה מסריח, ובכלל, אוכל צריך להגיע בכדורים, כמו אצל האסטרונאוטים.
"תדברי ככה- גם מסייה גריגורי יילך", הזהירה מדאם אנקונינה את אמי, אבל בזה היא טעתה. גריגורי נשאר. הוא אפילו למד להכין את הרפה הטוניזיין, שאינו אלא סנדביץ' טוניסאי בלי הפריקסה. "מואיז, הרופא שלו? אמר אסור לו", נאנחה והסבירה מדוע קיבלנו תמיד את גרסת הצלחת בלווית לחם לבן חם וטרי. אבל כשמואיז הלך עם זותי, מאדאם אנקונינה התחילה לטגן את סופגניות הלחם הנפלאות, לשמחתו המופגנת של אבי ולמגינת ליבה המופגנת לא פחות של אמא.
לסיפור הזה יש כמה סופים, לפני המתכון. מואיז שב הביתה (אצלנו היו אומרים – חזר הבית) עם הזנב בין הרגלים אחרי שישה חודשים, רזה וצהוב ולא מאושר. התקבל בשתיקה, ואמא שלי לא סלחה לו. בדרכה, גם אשתו לא סלחה. הוא נאלץ לבלוע המון המון פריקסה, ולעזאזל מה שהרופא אמר. אבא שלי התחיל להתמחות בסלטים חריפים יותר ויותר, בהדרכתה המעודדת של מדאם אנקונינה. אמא נטשה את המטבח לתמיד, ולא הצטערנו. אני צלחתי את גיל ההתבגרות לבושה באורח שלא בייש את משפחתי לגמרי. ובאשר ל"זותי": מעולם לא ראינו אותה שוב. וזה, על פי השקפתן המקובצת של נשות הבלוק, היה צעד קטן לאדם, אבל צעד גדול לאנושות.
רעבים? הגיע הזמן לעבוד.
היום נעשה סנדביץ' טוניסאי כהלכתו. צריך לזכור שמדובר בעיקר באוכל של רחוב, ומשום כך לא משתלם להכינו בבית, לפחות מבחינת הזמן שיש להשקיע. מצד שני, הוא מודולרי לגמרי, כמו שאני אוהבת.
קניות, לחמש נפשות, לגרסת הצלחת
400 גרם טונה מסוננת משמן
1 קופסת חריסה (רסק פלפלים חריף)
2 חצילים יפים
5 גזרים
כמה גבעולי פטרוזיליה
5 תפוחי אדמה גדולים, חתוכים לחצאים
15 פלפלים ירוקים חריפים
3 פלפלים אדומים מתוקים
5 מלפפונים צעירים ונוקשים
כמון, פפריקה אדומה מתוקה, מלח ופלפל, שמן לטיגון
וכך נעשה:
ראשית, נבדוק סיבולת לחריפות. בקערה לא גדולה נניח את הטונה ונמעך במזלג ונתחיל להוסיף חריסה, כף אחר כף. טועמים, בודקים אם הגענו לדרגת החריפות הרצויה – וכשהגענו, לא מתפתים להמשיך. זהו – עשינו סלט טונה.
נטגן חצילים: נקצץ אותם לקוביות בגודל ביס קטן, ובמרחשת רוויה בשמן עמוק וחם נגרום להם להשחים, אבל לא להשחיר כמו המזל של זותי. נספיג היטב על נייר מגבת ונשמור בצד.
נבשל תפוחי אדמה: במים עם מלח, עד שיתרככו. נוציא, נצנן מעט ונחתוך לקוביות קטנות. גם הן ינוחו בצד.
נעשה סלט גזר ממש פשוט: נפרוס את הגזר לעיגולים דקים, ניתן בסיר קטן, נוסיף מלח, שתי כפות שמן, כמון, פפריקה ופלפל שחור, נכסה במים, נרתיח עד שיתרכך אבל לא יהיה סמרטוטי. נצנן בקערה ונקצוץ פטרוזיליה ונערבב לתוך זה, ונשקול היטב אם אנחנו רוצים קצת מיץ לימון על זה.
נטגן פלפלים חריפים: במחבת, בשמן עמוק, עד שקליפתם מגלה סימני הפרדות מבשרם.
זהו, גמרנו. עכשיו אפשר להוציא את הפנים מלחם לבן חם וטרי, למלא בכל טוב שהכנו, לשטח מעט ולאכול – ועזי הנפש מוזמנים להמשיך איתנו לעבר הפריקסה, הלחמניה המטוגנת שבלעדיה אין אושרה של מדאם אנקונינה שלם, וגם נקמתה לא.
פריקסה
קניות:
קילו קמח לבן
2 כפות שמרים יבשים מפוררים
2-3 כפיות סוכר
1/2 כפית מלח
המון שמן לטיגון
ומה עוד?
סינר, משטח עבודה מקומח, והגיע הזמן להוציא אגרסיות.
וכך מכינים:
בקערה, מערבבים היטב את הקמח והשמרים. מוסיפים סוכר ומלח ומערבבים שוב, ממש היטב. ועכשיו פותחים את הברז, נוטלים כוס ומתחילים להזליף מים פושרים לתוך הקמח בלישה מתמדת. כמה מים? כל דבר בין שלוש וחצי לארבע כוסות שיצטרפו לעיסה בהדרגה, עד שמתקבל בצק במרקם עדין, רך שכזה אבל גמיש למדי. קצת כמו לנגוע בכרית של נוצות.
מניחים את הבצק בקערה, מכסים במגבת נקייה, שולחים למקום חמים ומתפיחים שעה. בתום שעה, תוקעים אגרוף בתוך הבצק, לשים עוד קצת, ומתפיחים עוד שעה. המהדרין יחזרו על הפעולה ג' פעמים לפחות, אני מסתפקת בפעמיים.
ועכשיו, על משטח מקומח דק, קורצים כדורים מ הבצק ומרדדים אותם בידיים לכלל לחמניות אליפטיות מוארכות קצת. את אלה שוטחים על גבי תבנית משומנת ומתפיחים עוד חצי שעה. בשלב זה כבר אין קיצורי דרך, והיכונו לבוא הקלוריות: במחבת עם דפנות גבוהות, מחממים המון שמן לטיגון עמוק. מחליקים פנימה שתיים-שלוש לחמניות,מנמיכים את להבה. כשמתחיל להזהיב – מגבירים, משחימים, הופכים ומשחימים גם את הצד השני. כמה זמן? עד ששחום אבל לא מאד שחום, בצבע ברונזה של משתזפות.
מוציאים במרית מחוררת, מספיגים על נייר מגבת, מצננים מעט, חוצים וממלאים בכל טוב. מקילו קמח יתקבלו עשר לחמניות, וטרם פגשתי יצרנית פריקסה שעשתה פחות מזה. בבקשה לא להקפיא או לאכול קר. לא טעים, מתיישב בבטן ולא זז. והמלצה אחרונה: אפשר בהחלט לוותר על הפריקסה, בתנאי שתמצאו לחם לבן טרי טרי וחם. הללו מתמעטים והולכים בעידן הלחמים המנויילנים בסופר, ועצם המפגש עמם כבר יוצר טעם של פעם.
"תדברי ככה- גם מסייה גריגורי יילך"
מומלצים
