כחדשה. ממרגל. למבינים

14.11.2002, כביש מצפה רמון-באר שבע, קילומטר 43, שעת לילה מאוחרת. מאוד מאוחרת.

הנורה האדומה בקצה שעון היד הבהבה לשנייה אחת, מלווה בצרצור חד. שלוש שעות בדיוק חלפו מאז השיחה האחרונה עם חדר המבצעים, אי שם באזור רחוב המסגר, ולא היה לי שמץ של מושג מה הם רוצים ממני עכשיו. בטח לא אחרי שסיכמנו על חופשה של שבוע. בלי זיוני שכל מיותרים, בלי שטויות והקפצות.
"תגיד לי", אמר ל' כשהפגנתי ספקנות חשדנית, "אני נראה לך כמו אחד שלא עומד במלה? אתה מכיר אותי. צא לחופש ואל תחשוב עלינו. איך אני בשבילך?".
אז כן, אני מכיר אותו, וידעתי שאני לא אוהב את מה שעומד להגיע. "תראה, אני מצטער להפריע לך, אבל יש מצב חירום", פתח הקול מהצד השני. "ד' ריסק לפני שעתיים את האסטון מרטין שהכנו למבצע הבא. כרגע הוא מנותח באנגליה, ואין לנו מושג מה מצבו. אבל חשוב יותר, אין לנו מכונית מתאימה. לכן אתה חייב לטוס מיד לגרמניה. הכרטיסים מחכים לך בדלפק של לופטהנזה, צוות התכנון שלהם ממתין לך במרכז הניסוי. יאללה, אני חייב לרוץ למסיבה. תעשה חיים, ואל תשכח לנוח בדרך".
ל' הוא בחור עם כוונות טובות, תמיד. אבל הוא מתקשה להעביר את זה לסביבה. זאת אומרת, כולם חושבים שהוא שמוק. לא סתם, אלא אחד שחטף פחות מדי מכות כשהיה צעיר. ככה עלה לו השתן לראש, ועכשיו הוא ממאן לרדת. והבעיה הגדולה באמת היא ש-ל', אותו אחד שפעם אתפוס בסימטה אפלה, הוא הבוס שלי. כך שיכולתי אמנם להתנגד ולבעוט ולקטר - אבל לא יכולתי לסרב.

17.11.2002, חדר בקרת הניסויים של ב.מ.וו, אי שם במינכן מתחת לאדמה, 02:00

"האמת?", אומר האיש בחלוק הלבן, "אתה יכול לבחור כל מכונית שתרצה. יש כאן את ה-M5, אבל כבר נהגת בה. ויש גם M3, אבל גם בה נהגת. יש M קופה ויש סתם 760, אבל אני חושב שה-Z8 הכי מתאימה לך. תסתכל עליה. מלאכת מחשבת של קווים. רטרו כמו שכולם רוצים, אבל גם מודרניזם בן זמננו. היא תמשוך בכל מקום את בנות המין השולט שיסכימו להתעלם מהשחצנות שבמוטוריקה הזו. בעצם, היא תמשוך את כולן".
"את המכונית הזאת בנינו עבורך מאלומיניום. לא סתם חתיכות פח מחוזקות, לא מתכת פשוטה. אלומיניום, חביבי. קל, סקסי, בעיקר חזק. את המנוע אתה מכיר: הרי נהגת כבר במפלצת האחרת שלנו, ה-M5, עם ארבע דלתות ואותו מנוע. 400 כ"ס מטורפים ב-6,000 סל"ד מ-V8 בנפח חמישה ליטרים, 50 קג"מ מקמטי כביש ב-3,800 סל"ד, וכמעט 85 אחוז מכל הכוח האדיר הזה כבר במהירות מנוע איטית של 1,500 סל"ד".
"האוטו הזה מזנק מהר. מהר מאוד: קצת פחות מחמש שניות ל-100 קמ"ש, 23.5 שניות למרחק של קילומטר, ומהירות מרבית שמוגבלת ל-250. וגם 16.4 שניות ל-200, או 4.3 שניות מ-80 ל-120 בהילוך רביעי. אתה עוד איתי? ורגע, אפרופו אלומיניום. החלטנו להמשיך עם החומר גם בתוך המכונית. יחד עם הרבה עור של פרות מובחרות שאספנו בגיל צעיר מהאחו, אבל בעיקר המון אלומיניום. כל המתגים עשויים מהחומר הזה, כל המנופים - אפילו המתזים לשטיפת החלון. הגג הנפתח חשמלית עשוי מקנבס, אבל זה רק בגלל שקשה ליישר אלומיניום שמתקפל לאחור ונבלע בתוך חריץ מתאים".

עדיין אי-שם מתחת לאדמה, שעה מאוחר יותר

"יש גם המון אלקטרוניקה. אתה יודע, כל ראשי התיבות המתבקשים, ועוד כמה. כך, למשל, אנחנו שומרים על הגלגלים האחוריים, אלה שמקבלים את כל הכוח המפלצתי, שלא יסתובבו במקום כשאתה מתלהב יותר מדי עם המצערת. גם בקו ישר, אבל בעיקר תוך כדי תנועה לצדדים. ואנחנו שומרים גם על כל ארבעת הגלגלים שלא יעצרו לפתע תוך כדי בלימה חזקה, כך שלא ניאלץ לגרד גם אותך מעץ גדול בסביבה כפרית.
ובאותו עניין, אתה יכול לבלום חזק בתוך סיבוב ולא לדאוג. המעגלים החשמליים יזהו שיש להם עסק עם אידיוט חסר כישורי נהיגה מינימליים, וידאגו שלא תרד מהכביש.
"יש כאן צמיגים אדירים שמאפשרים לנהוג בלי אוויר לאורך 500 קילומטר במהירות של 80 קמ"ש, ויש חיישן שמוודא כי לחץ האוויר אינו משתנה שלא לצורך. יש נורות קסנון, ומתג התנעה נפרד, ונעילה חשמלית - ונשאר לנו רק המחיר, נכון? אז זה יוצא לנו בערך פורשה 911 טורבו - וחצי.
"אז קח אותה לנסיעה. המיכל מלא, וגם אם תחסל ליטר אחד בכל ארבעה קילומטרים, עדיין יספיק המיכל הגדול לטיסה נמוכה של 300 קילומטר. תיהנה, תבדוק, תתרשם - ותחזור אלינו. אני מבטיח לך שזו המכונית שתרצה לקחת הביתה.
אה, ועוד דבר אחד קטן: כשאתה מזהה שלט שמתריע על מהירות מרבית מותרת של 120 קילומטר לשעה, בגלל שככה נהוג היום במערב אירופה, תתעלם ממנו. זה שלט לאנשים רגילים, כאלה שנוסעים באופל אסטרה או בפורשה בוקסטר. לא לנהגים של מכונית כזו. תאמין לי, אפילו השוטרים יוותרו לך. אחרי לילה במעצר".

18.11.2002, כביש מינכן-זלצבורג, קילומטר 57, הילוך שישי, 6,300 סל"ד, 270 קמ"ש

בפעם המי-יודע-כמה אני מקלל את ההסכם המגוחך של יצרני הרכב הגרמניים. אותו הסכם-בהתנדבות בעקבות לחץ "ירוק", שמגביל אלקטרונית את המהירות המרבית ל-250 קמ"ש בלבד. אם אני צריך לנחש, יש לי עוד 20 קמ"ש בערך עד קצה גבול הסיבולת של ה-Z8. כך שאני לוחץ עוד קצת, ומגלה שאין חיים מעבר לעצר, או בעצם - אין חיים במד המהירות.
אבל מד הסל"ד חי, בועט ונושם, ומביא את המנוע הנפלא הזה עד 6,300, שזה בערך 270 קמ"ש מחושבים, פלוס מינוס. פרייז דה לורד, הללויה - גם אם זו מהירות תיאורטית. שהרי מכונית עם גג נפתח, במהירות כזו לפחות, מונעת ממך לשמוע אפילו את המחשבות של עצמך: זה רעש הרוח שמכסה על רעש המנוע שמכסה בתורו על רעש הצמיגים, המגבים שפועלים בכל המרץ, הכביש המהיר שהופך מפותל מדי לטעמי - ובעיקר צפוף.
וזה בטח לא הזמן להפנות את המבט הצידה, אל מרכז הקונסולה, היכן שהחבר'ה הטובים החליטו להציב את כל המחוונים. עניין של סגנון ועיצוב שמעולם לא אהבתי ושאליהם, כנראה, לעולם לא אתרגל. גינטר סיפר לי מוקדם יותר שהדבר נעשה כדי לפנות את המבט על הכביש מכל הפרעה. בטח. ופואד פרש מהממשלה בגלל התקציב.

18.11.2002, 15:16, כביש כפרי נידח, הילוך שני, 3,000 סל"ד, 60 קמ"ש

טוב, אני יודע כבר שמעטות המכוניות שיוכלו לעקוב אחריי על הכביש המהיר. אבל זה לא כל העניין כמובן. כי מה יהיה אם מסיבה כלשהי אהיה חייב להגיע מ"ברגן אום זיל" ל"נורנבורג אן ריין" דרך כבישי הכפרים הקטנים? מה אז?
מחויב לבדיקה המדוקדקת של התוואי ואפשרות ההתקדמות המהירה, שמתי פני לאותו "ברגן", כפר נידח אי שם בדרום-מזרח גרמניה, שפסטיבל לעיסת נקניקיות החזיר המעושנות, הנערך בו פעם בשנה, ידוע בכל רחבי בוואריה תחתית. היום לא אכלו שם נקניקיות, אלא בעיקר הביטו במכונית נמוכה שחלפה במהירות, והקשיבו לצמד תותחי יום הדין שהזדקר מאחוריה. את הרעם המתגלגל בין קירות בתי הכפר לא ישכחו יושבי המסעדה היחידה כאן עוד שנים ארוכות.
אבל רק 20 קילומטר מאוחר יותר הבנתי מה אני צריך לעשות: להאט מעט יותר מכפי שרציתי לפני פנייה, למעוך את המצערת, ולהמריא שוב אל הפנייה הבאה. זאת אינה מכונית ספורט טהורה, אלא מעין שילוב מדהים של מכונית שרירים אמריקאית עם הרבה-הרבה-הרבה כוח. מה שאומר שתגובות ההגה גדל המידות והמצוין אינן חדות כמו במכונית מסלול, אבל טובות מספיק כדי להבין מה קורה מתחת.
יש לכך, אגב, סיבה נוספת: תודות לחרטום הארוך, הנהג מניח עכוז קרוב יחסית לציר האחורי, ומרגיש בדיוק מה עומד לקרות, או - השם ירחם - מה כבר קרה. אתה מחובר להנאה, כמו שאומרים.
וגיליתי דבר נוסף: ההחלטה לנתק את מערכת בקרת האחיזה אחרי צמד פניות מפתיעות ומספר תמרורי אזהרה לא היתה מלאכת מחשבת של הגיון צרוף והתנהלות אחראית - אבל היי, זה מה שמצפים ממני הצופים, אז מי אני שאתווכח? ככה שניתקתי את העזרים האלקטרוניים ומצאתי עצמי לפתע בוהה בכביש דרך חלון הצד. ומכיוון שהכביש הזה היה צר מאוד, החלטתי שזה לא הזמן המתאים למשחקים כאלה. חוץ מזה, מנת השיער האפור אצלי כבר עברה מזמן את שלב הסקס אפיל, והיא מתקרבת במהירות לסתם "גיל מבוגר".
אז ויתרתי, וזו היתה ההחלטה הנבונה הראשונה שלי באותו יום, כפי שגיליתי 200 מטר מאוחר יותר, כשטרקטור עצבני חסם לרוחב את שני המסלולים. וכן, ה-ABS עבד היטב.

18.11.2002, קצת לפני חצות, שוב במטה הסודי של ב.מ.וו

תארוז לי בבקשה שתיים מאלה. רק תעשה לי טובה ותן לי אותן בריפוד בהיר יותר, עם צבע שמפניה בקצוות. ואת המקלעים מלפנים, הפצצות מאחור, השמן הנשפך על הכביש, הנעצים המתפזרים וכסא המפלט תשאיר אצלך. נמאס לי מהשטויות האלה. בונד. שטויות לכל המשפחה. אין לי כוח לכאילו מרדפים, יריות וזינוקים. אני רוצה לפרוש בשקט לווילה שלי באזור אגם ז'נבה. לגדל ירקות אורגניים וגראס, לשחות בבריכה הפרטית ולצאת למסיבה פעם בחודש.
וכל יום, אבל באמת כל יום, להוציא את הב.מ.וו Z8 לטיול ארוך בסביבה. לא רוצה יותר.

כתבה זו פורסמה לראשונה במגזין "בלייזר".