דיסקים חדשים: 3 אופציות

לואיס טיילור - "Stoned Part 1"

צריכת מוזיקה חופשית באינטרנט דומה לצריכת מזון מהיר. היא יכולה להיות הכי מספקת וממצה, היא יכולה להיות קלקול אוזניים. חתול בשק היו קוראים לזה המבוגרים, אלא שפה יש אופציה מיידית להעיף את התיקיה לריסייקל ולא להיתקל בה יותר בחיים. לו רק היה אפשר לנהוג כך בכל ארוחת מקדונלדס, ייתכן שהיינו מרגישים טוב יותר.

אחד מהדברים הנחמדים במוזיקה שמציע האינטרנט הוא היכולת להיות מופתעת. לשבת בבית, להקשיב לאלבום שכולו אומר מרווין גיי, ובסוף להיתקל באינטרנט בתמונה של בחור בריטי שמן, אחד שנראה במקרה הטוב כמו סבל בטור של מיוז, ולהבין שכל מעיין הנשמה הזה נובע ממנו.

זה היה המקרה עם האלבום של לואיס טיילור. את השיר "Lewis IV" אפשר היה לשמוע בלופים בתכנית של ג'יילס פיטרסון ב"רדיו 1" בחודשים האחרונים (דרך הסטרים באתר של "רדיו 1", מומלץ מאוד אגב) ובבאז שנוצר משם והלאה, שבו כבר היה קצת פחות קשה להיתקל. טיילור הוא אמן סול בריטי, ותיק אבל לא מאוד ידוע, שמאחוריו שני אלבומים. השלישי והעכשווי שלו, "Stoned Part 1" זוכה לביקורות הטובות ביותר מבין השלושה, והוא ראוי לכל שבח. אני אמנם נערה לבנה מישראל, אבל בעיני האלבום הזה אינו נופל באיכותו משפע אלבומי הסול החדשים והמהוללים. יש שיגידו שהוא אולי יותר "רכרוכי" בגישתו, כי באמת מה כבר אפשר לצפות מבריטי שיבין בעשיית אלבומי נשמה, אבל תנו לו הזדמנות, לטיילור, כי הוא יודע מה הוא עושה. למרות שיצא בסוף 2002, "Stoned Part 1 " הוא בכיף אחד מהאלבומים היפים של 2003, עם יכולת אדירה לרגש, ועם כמות עצומה של מוזיקה עשירה שכמוה לא שמעתי כבר הרבה זמן. טיילור עצמו מציין שלוש השפעות עיקריות: מרווין גיי, כל סם אפשרי בצריכה מיידית, וגם דיפ פרפל, הצהרה שאני באופן אישי מעדיפה להתעלם ממנה, אבל כנראה מוסיפה לא מעט למכלול של האלבום. מומלץ, בלי לחשוב פעמיים בכלל. האלבום הכי יפה של הזמן האחרון, ואם נתעלם מהוויזואליה הפרטית של האמן, גם הכי סקסי.

ארלנד אויה - "Unrest"

גם ארלנד אויה, חצי מהצמד "קינגז אוף קונווניינס", ו-ווקאליסט ל"רויקסופ" בזמנו החופשי, נהנה מבאז מסוים בחודשים האחרונים, וגם הוא מצדיק את המילים וההתפעלות סביבו. הקול של אויה הוא גם קריר וגם מתוק, וכזה בדיוק כל האלבום, "Unrest". אויה מתייחס לאלקטרוניקה כאילו היתה גור החתולים שלו, הוא לא מעיק עליה, הוא חי איתה בשלום, וזאת למרות שהאלבום, שמכיל עשר רצועות, הוקלט בעשר ערים שונות עם עשרה מפיקים שונים (ביניהם ג'ולי מיוזיק האיטלקים ושניידר טי אם הגרמנים). המוזיקה והשירה שלו הולכות יפה יד ביד ומביאות אלבום שבתוך ים של אלבומים אלקטרוניים מאכזבים, מסב הקלה מצד אחד, ונחת מצד שני. אויה, שיש לו לוק משעשע, לא מבקש להיות יותר ממה שהוא: לא התקליט הכי חתיך בשכונה, אבל החבר הכי טוב של כל הכוסיות. שזה בעת ובעונה אחת, עבודה לא קלה וכבוד לא קטן. באתר מוזיקה אנגלי אחד הציעו את התקליט כמלווה מושלם לדרינק הראשון של הערב, המלצה שנוסתה, ונמצאה ראויה לחיבוק חם.

"דה סי אנד קייק" – "One Bedroom"

והפתעה אחרונה בימים אלו (ועד כאן עם ההפתעות, כי יותר מדי זה כבר יכול להלחיץ) הם "דה סי אנד קייק", שלנערות לבנות מישראל הם הפתעה, אבל חובבי פוסט רוק בוודאי מכירים את אחד מחמשת האלבומים שהם שחררו משנת 94' ועד לאלבומם השישי והחדש "One Bedroom", שנחשב לפופי ביותר שלהם עד היום. אז פופי הוא לא, אבל יפה, וגם יותר מסתם יפה בחלקים מסוימים שלו, הוא דווקא כן. אין מה להגיד, יש מצבים בהם כל הניסיונות האלה בגיטרה יכולים לגרום לקריזה קלה, אבל נעים לגלות ש"דה סי אנד קייק" מתעלמים פה מעברם כמיתולוגיית פוסט-רוק ניינטיזית, ולא מתייחסים פה אל הגיטרות שלהם כאל כלים במחקר ביו-כימי, אלא כאל כלים שנועדו להנעים במקרים הטובים, ולהפעים במקרים הטובים מאד. ההמלצה פה היא מורכבת, כי בעיני יש באלבום כמה שירים מיותרים, אבל השיר הראשון, "Four Corners" הוא נוגע, מרשים באמת, אחד הטובים ששמעתי בזמן האחרון, ויש גם חידוש מגניב מאד ל "Sound And Vision" של בואי, קטע מקסים בשם "Interiors" וכו' וכו'. חוץ מזה, הסולן סאם פרקופ מצטיין בשירה ענוגה, אבל לא חולמנית מדי, מדויקת אפשר לקרוא לזה. מפתיע, ועכשיו באמת די.