איך אדם חי את חייו שלו

מה מחכה לנו אחרי הזמנים הרעים האלה שבהם פרקליטים ערמומיים מתרוצצים בין פוליטיקאים כזבנים, כדי למצוא מכנה משותף שיבנה לזמן-מה ממשלה שתתפקד במידת-מה, ותאפשר איכשהו לכמה מן השליחים לשנות סעיף שבעתיד ינחיל להם את מה שרצו? איך נצא מן הזמנים הרעים שבהם יושבים במרכז מפלגת השלטון אנשים שאכלסו בתי כלא, המעמד הבינוני מתרושש, ומערכות החוק והסדר מתפוררות?
במקום אחר, בזמנים שונים לא בתכלית, כתב סבסטיאן הפנר: "באותם הימים, הדבר האחד שמיתן את ההווה העגום היה התחזית לעתיד נורא". כך, ביומן אישי שיצא עתה לאור גם בעברית. מסמך מצמרר. נכון לכל מקום.
הפנר דיבר על גרמניה בשנות ה-20. אנו, כקורבנות גרמניה הנאצית, מרחיקים עצמנו מכל מחשבה על דמיון לשם. אבל הפנר לא מדבר רק על היטלר, אלא על הארץ שהייתה לפניו. על מקום שבשל מכות חוזרות ונשנות הלך והתרוקן מתוכנו הישן, התערער, נרעד, השתגע והתמלא תוכן מבעית. כל מי שיקרא את הספר החכם הזה יבחין בדמיון שקשה לשאתו. הפנר מדבר על דברים שמופיעים לא אחת בארצות שעוברות תהליך דומה.
"כעשרים שנתונים של גרמנים התרגלו לכך שכל תוכן חייהם, כל מה שסיפק להם ריגושים עמוקים, אהבה ושנאה, שמחה ואבל וכן כל התחושות וגירוי העצבים שלהם, סופקו להם בחינם כביכול ע"י הכלל… הם לא למדו אף פעם איך אדם חי את חייו שלו, איך אפשר להפוך חיים פרטיים קטנים למשהו נעלה, יפה וכדאי. לגביהם, ירידת המתח הציבורי וחידוש החופש האישי לא היו מתת, אלא גזילה… הם נעשו נרגנים וציפו בכיליון עיניים ממש לתקלה הראשונה, לכל נסיגה או תקרית שתהרוס את עידן השלום כדי שאפשר יהיה לפתוח שוב בהרפתקה קולקטיבית חדשה".
כלום איננו דומים להם במובן העמוק של מקום שבו שכחנו שנים רבות לחיות את חיינו הפרטיים והתמכרנו לחיות דרך זירת הכלל, דרך ה"ביחד"? השבוע חשבתי בזה בעת ששכבתי פעור פה ומעונה על כורסתו של רופא-שיניים, ומעלי, בין פניו של הרופא לפניה של הסייעת, שידר מסך טלוויזיה קטן את פשיטת צה"ל לתוך עזה. טיפול שורש עם רוני דניאל. ברררררר. אין רגע של פרטיות.
תמיד חיינו פה בתוך סכנת מפלס הכינרת, תמיד בהפחדות מערכת הביטחון, האיום האיראני, או הסורי, או העיראקי, איומי המורים, הסתות ש"ס, זכר השואה, סכסוכי הגבול והמלחמה שצצה מדי פעם. תמיד חיינו בצל פוליטיקאים וגנרלים שאיימו, הפחידו, התסיסו, שימרו פחדים ישנים ויצרו חדשים. שכחנו מהם חיים פרטיים. כמה שנים טובות היו לנו, מהסוג שמתאר הפנר בין המלחמות? שנים כמו שנות אוסלו שבהן שגשגנו קצת, אכלנו ושתינו, אהבנו וקראנו ספרים?
הרי גם בשנות השקט חשנו, כמו הגרמנים של הפנר, באי השקט של השקט, שלא היינו רגילים אליו. ורק התחלנו להתרגל מעט לרעיון השקט וכבר נרצח רבין, כבר טיפס שרון להר הבית כדי להצית, וכך שבנו לידיהם של הפוליטיקאים שארבו לרגע התקלה הגדולה כדי לחזור אל הקרב.
כך, כבר שנתיים וחצי שאנו חיים שוב רק בזירה הכללית. הופקעו חיינו ואנו הולכים ומתרוששים. מפוחדים, שנואים ושונאים, חיים במתח נפשי בלתי נסבל, אנו מאפשרים לפוליטיקאים לכרות בריתות סהרוריות בין שוחרי הממשלה החילונית לקנאים הדתיים. לפיד עם אפי איתם. האם גם אנו מקבלים על עצמנו בדממה את כל זה רק מתוך הפחד כי העתיד עלול להיות מזוויע מן ההווה? ע"פ לקחי סבסטיאן הפנר, השתיקה והשיתוק מגבירים את הסיכוי לכך.