שינויים בחיים - מנוף לצמיחה או פתח למשבר?

בסמסטר האחרון ללימודים בתואר במדעי המחשב סומן אלון סמנה, 30, כמי שעתיד להיות סיפור הצלחה בעולם ההייטק. ואכן, זמן קצר אחרי סיום הלימודים הוא התקבל למשרד תכנות, ובנוסף עבד כמתרגל במכללה. אבל אחרי תקופה לא ארוכה הוא פוטר. "המשרד נקלע לקשיים, והייתי בין ראשוני המפוטרים", הוא אומר. "הרגשתי כאילו עולמי חרב עלי. יש לי אישה ושני ילדים לפרנס וחוב אגדי למשכנתה, לא ידעתי למה לצפות".

הוא חי בין שישי לשישי, אז התנפל על מודעות ה'דרושים'. "פניתי לאינספור מעסיקים, ונאדה", הוא אומר. "בהדרגה איבדתי את הביטחון העצמי, אבל משהו, אני לא יודע להסביר מה, לא נתן לי ליפול. החלטתי לשנות כיוון מקצועי, לפחות זמנית, ולהפוך תחביב למקצוע".

במעט הכסף שנשאר לו הוא הזמין כרטיסי ביקור שהעידו על כשרונו בציור על קירות חדרי ילדים. "עברתי בלי בושה בין חנויות והצעתי את הכרטיסים", הוא מספר. הוא לא התייאש מכך שגם בתחום הזה השוק חלש. "להפך, זה נתן לי דחיפה למצוא עבודה מתחת לאדמה". וכך הגיע לבסוף לעבודה סיעודית, שבה הוא עוסק היום, הרחק מכישוריו ומתוארו האקדמי, ועובד במקביל בעבודה נוספת.

"העיקר שאני מפרנס את משפחתי", הוא אומר. "ההייטק לא בורח, וכשהשוק יתאושש אחזור למחשבים. בינתיים אני מתעדכן בחידושים המקצועיים כדי לשמר את הידע שלי".

בסוף פברואר, אחרי שנקלע לקשיים כלכליים וחובו לבנקים עמד על כחצי מיליון שקל, ירה משה קמחי בעצמו בחממות הפרחים שברשותו. "משה היה האחרון שציפו ממנו למעשה ייאוש שכזה", אומרת אשתו דגנית. "כל חייו הוא רק נתן ותרם. בצבא שירת כסרן, ואחרי השחרור למד חקלאות והוסמך כאגרונום. הוא היה איש שהידיעה שהוא חייב למישהו שקל יכלה להדיר שינה מעיניו. הידיעה שלא יהיה לו מאיפה לשלם יצרה מצוקה חסרת תקווה".

עוד לפני שהבנק החזיר לו את הצ'ק הראשון נטל קמחי את חייו בידיו, והותיר אחריו תאומות בנות 14 וחצי וילדה בת שמונה. "אני מוצפת רחמים עליו בגלל המעשה שעשה ובגלל הסבל שקדם לכך", אומרת דגנית. "היו סימנים מבשרי רע, אבל לרגע לא חשבתי שהוא מסוגל למעשה נורא כל כך".

"למדתי ליהנות ממציאות שאני יצרתי"

לפני כשנה התבשרה מרתה פרליס, 55, גרושה, אם לבת וסתבא לשניים, שמחלת העיניים הקשה שבה לקתה תגרום להידרדרות בראייתה ואף לעיוורון. "בהתחלה", היא משחזרת, "נפגעת הראייה העדינה, שמתבטאת ביכולת לקרוא, לתפור, לכתוב, לזהות פנים, ובהדרגה זה מחמיר. הגעתי למצב שאני הולכת ברחוב והכל סביבי מטושטש. גם שדה הראייה נפגע, וכשאני רוצה לראות משהו בצד עלי להפנות את כל הראש".

תקופת ההסתגלות למחלה ולמגבלותיה לָותה, לדבריה, בהלם, באבל, במתח ובפחד. "הייתי צריכה לוותר על החיים הקודמים שלי וליצור לעצמי חיים חדשים", היא מספרת. "לא ידעתי איך אסתדר לבד, אבל דבר אחד היה לי ברור: שאני, שכל חיי נתתי לאחרים, אמשיך לתת גם במצב החדש.

"בעבר התנדבתי למשמר האזרחי והרגשתי שאני חיונית ותורמת, וכל שהיה עלי לעשות הוא להחליף את מושא ההתנדבות. וכך הגעתי למשרד הקליטה, ואני מסייעת שם בתרגום מספרדית לעברית. במקביל אני פעילה בהתנדבות בארגון יוצאי דרום אמריקה בצפון".

כששאלתי אותה מאין הכוח, אמרה: "הראייה שלי נפגעה, אבל לתרום ולתת, ולראות או לחוש אנשים מאושרים מזה, אני יכולה. כך למדתי ליהנות ממציאות שאני יצרתי ולקבל ממנה כוח. ממסכנה הפכתי למועילה. ולא שאין מחשבות שחורות, אבל הן מתפוגגות ואני ממשיכה לחפש מושאי נתינה".

אחרי חמש שנים של עבודה קשה נקראה דורית, 42, אל מנכ"ל העסק שבו עבדה והתבשרה על קידום משמעותי בתפקיד. כשיצאה מחדרו חיוורת, לא הבינו חברותיה מה קורה לה. בחצי השנה שלאחר מכן היא סבלה מכאבי ראש קשים, מדופק מואץ ומתחושת מחנק. סדרת בדיקות מקיפה לא גילתה את המקור לסבלה.

רק אחרי שניהלה שיחות עם עובדת סוציאלית במרפאה לבריאות הנפש פוענחה הבעיה. החרדה משינוי, מהמעמד החדש שחייב 'ראש גדול' ולקיחת אחריות, היתה כה גדולה, עד שהתבטאה בסימפטומים גופניים.

לא לראות את החיים בשחור-לבן

ארבעה אנשים אלה חוו משברים, מצב שהצריך היערכות מחדש ושינוי. האם לאנשי המקצוע יש כלים לאבחן מי מאיתנו ישרוד משבר או שינוי, ומי ייקלע למצוקה? האם אפשר לצפות התנהגות של אנשים במקרים של קשיים, ולדעת האם הם יגיבו במעשה של ייאוש, או לחלופין יתעשתו? מי מאיתנו לוקה בהפרעת הסתגלות, ומי התברך – ולמה – ביכולת להתגמש מול קשיים מזדמנים כמו גירושים או מחלה, ולהסתגל לדברים חיוביים כמו נישואים או התעשרות? הדעות בקרב המומחים חלוקות.

על תפיסת מבנה האישיות לאורך השנים מרחיב פרופ' שמואל טיאנו, מנהל בית החולים גהה: "היום מתייחסים להפרעה מהפן הביו-פסיכו-חברתי. כלומר, נוטים לאבחן את המורכבות שלה מהאספקטים הביולוגיים, המולקולריים, הפסיכולוגיים והחברתיים. כך שאם בתקופת פרויד נטו לשייך בעיות להבנה הפסיכולוגית, ובעידן הביולוגי נטו לשייך אותן למוח, לתורשה ולגנטיקה, הרי שבעידן הנוכחי משלבים בין כל הקונספציות והתהליכים החברתיים. הפסיכיאטרים חזרו בהם מהדיכוטומיה שהפרידה בין גוף ונפש, והיום נלקחים בחשבון כל המרכיבים, כל הנסיבות החברתיות שהביאו למשבר, כמו מוות במשפחה, מחלה, גירושים והגירה.

"לצד ההבנה הכוללנית משייכים אנשי המקצוע למרכיב ההסתגלות וליכולת ההתגמשות מול קשיים מעמד שליט בתפיסה המקצועית. אחד הגורמים המהותיים לבריאות הנפשית הוא היכולת להסתגל. לא לראות את החיים כשחור-לבן, אלא בעיקר את האפור. לדעת להפריד בין עקרון ההנאה לעקרון המציאות".

לצד הסבר מלומד זה חוזר פרופ' טיאנו לילדותנו המוקדמת, שבה ניטעו בנו יכולות ההסתגלות: "ילד שבמהלך התפתחותו קיבל מהוריו ליווי ותמיכה תוך הגדרת גבולות, יהפוך לבוגר לא נוקשה, שמסתגל ביתר קלות למציאות המשתנה. ילד שגדל אצל אמא שחייכה כשנפל והסבירה לו שלא נורא ושלהבא ייזהר, יגדל לאדם שלא יפחד משינוי ויידע להכיל אותו. ההתפתחות שלנו מתחילה למעשה מגיל העוברות".

האם אפשר להתנבא לפי הדרך שבה גודלנו כיצד נגיב לשינויים ולמשברים? "בהחלט", פוסק פרופ' טיאנו, ולהדגשת דבריו הוא משתמש ב'מודל בולבי', שמחלק אנשים לשלושה סוגים על פי יחסם לשאלה: האם העולם הוא מקום בטוח עבורי, האם יהיה לי בזמן צרה למי לפנות בבקשת עזרה?

"הראשונים במודל הם בעלי 'הדפוס הבטוח', שחונכו שהעולם בטוח, ושגם אם נופלים – קמים. הם לא חרדים משינויים וממשברים, ולרוב צולחים אותם בקלות.

"השניים הם 'החרדים האמביוולנטים', שאמם שמה לב אליהם רק כשצרחו או עשו מעשה יוצא דופן. כך הם הפנימו דפוס תגובות חריג, והם נוהגים בקולניות ובפחד, לא בטוחים ביכולתם, ובשעת משבר מתקשים לעבור שינוי.

"השלישיים הם 'הנמנעים', שכילדים אמם התעלמה מהם, והם למדו להתנתק ופיתחו הפרעת הסתגלות. צורת ההתמודדות שלהם עם החיים כשהם במיטבם או בשעת משבר היא בהתנתקות. הם לכאורה חיים בבועה, מפתחים 'ראש קטן' ומגיבים בנמיכות רוח לדברים הטובים כמו גם לדברים הרעים בחייהם".

אישיות חסינה מול אישיות בלתי חסינה

ד"ר פרץ ברק, מנהל בית החולים שער מנשה, לא מסכים עם פרופ' טיאנו: "קשה לצפות מי ייקלע לאיזה מצב, מתי, באיזה מצב נפשי הוא יהיה וכיצד יגיב. רק מי שנכנס בעבר למצב חרדתי קיצוני עקב משבר, או מי שהוא בעל הפרעת אישיות קשה או חולה נפש, התנהגותו צפויה".

פרופ' איילה מלאך-פיינס, מבית הספר לניהול באוניברסיטת בן גוריון, מאירה זווית אחרת בנושא: "הדגש הוא על המתווך הקוגניטיבי בין אירועים חיצוניים לבין אופן תרגומם הפנימי בתודעתנו. פיטורים, למשל, יכולים להיות סוף העולם בשביל אחד, ואילו אחר יתרגם זאת כמנוף לשינויים נוסח 'בפיצויים שאקבל אוכל סוף סוף לפתוח עסק'.

"מהו אפוא אותו דפוס אישיות שיבחין בין שתי ההתנהגויות שתוארו? הראשון – זה שהכל נפל עליו ושהיה למעשה בהכחשה כשהמפעל נקלע לקשיים, ופיטורים סימלו עבורו סוף מאיים וטראגי – מאופיין ב'אישיות בלתי חסינה'. יכולתו להפנים ולהכיל שינוי מצומצמת. הוא לא לוקח אחריות, נוטה להאשים את הסביבה וחי בתחושת קורבנות. לעומתו, זה שפוטר אך מצא חלופה מקצועית תוך אמון ביכולותיו, מאופיין באישיות חסינה. כעובד הוא יהיה מעורב, תורם, ראש גדול. הוא יכיל שינוי ויתרגם אותו כאפשרות לשינוי מועיל. הוא לוקח אחריות ולא מרגיש ש'עשו לי', 'פיטרו אותי' וכו'.

"במחקר שנערך בארה"ב חשפו נבדקים לרעש. לחלקם אמרו שינסו להחזיק מעמד מול עוצמת הדציבלים, ולאחרים נתנו כפתור שכשלוחצים עליו, כך נאמר להם, אפשר להנמיך את עוצמת הרעש. אבל הכפתור לא היה מחובר. הממצאים הוכיחו שהקבוצה שקיבלה לידיה שליטה לכאורה באמצעות הכפתור סבלה פחות מהרעש, וזאת רק מהידיעה, או מהאשליה, שבכוחם להפחית את העוצמה. הטיפוס החסין, השייך לקבוצה זו, מתהלך בתחושה שהוא בשליטה, ולכן חווה קשיים כאפשריים. קל לו יותר עם עצמו ועם העולם, שכן טכניקת ההתמודדות שלו כוללת פעילות ומעורבות. ואילו הבלתי חסין מתרחק מאירועים, פוחד ושביר מול קשיים".

"הפרעת הסתגלות היא השכיחה שבהפרעות"

ד"ר ברכה גאוני, פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית, אומרת: "לדעתי אפשר להתנבא במידה מסוימת איך אדם מסוים יגיב על משבר ושינוי. העבר מעיד על העתיד. מי שעמד במתח, הכיל חרדה, תיפקד תחת לחצים – חזקה עליו שימשיך להתנהג כך גם במצבים קשים, לעומת אחד שמערך ההגנה שלו נוקשה ולא מאפשר לו הסתגלות והתגמשות.

"גם אירוע חיובי מעורר צורך להכניס שינויים לחיים. לידת ילד, למשל, היא מהפכה בחיי אישה, שדורשת הסתגלות והתגמשות. אישה אחת תחווה לידה כשיבוש סדר חייה, כאיבוד עצמאותה, שעה שאישה אחרת תראה בתינוק פקטור שמעשיר את החיים ומספק אותה, ותעמוד איתנה מול הקשיים שבגידול תינוק".

ראייה אחרת מספק ד"ר יורם ברק, מנהל המחלקה הפסיכוגריאטרית בבית החולים אברבנאל: "אני מבדיל בין אופי – קרקטריזם, לבין אישיות – פרסונליטי. האופי הוא קו ההתנהגות הרציף והקבוע, שעה שהאישיות היא מכלול, המצע שעל פיו אנו מגיבים לגירויים פנימיים וחיצוניים. לפני מספר שנים נערך מחקר באנגליה ובארה"ב שקבע שהפרעת הסתגלות היא השכיחה שבהפרעות. בכל רגע נתון 5% מכלל האנושות סובלים מהפרעת הסתגלות, מצב שבו המתח מביא אותנו למצוקה. בשלב כלשהו בחיים נגיב כולנו בהפרעת הסתגלות בעוצמה כלשהי. השאלה היא כיצד המשבר יהדהד בתוכנו, עד כמה נתארגן מול גורם הדחק וכיצד נגייס כוחות.

"הנוקשות, אותה תכונה שלא נותנת לנו להתגמש עם המציאות, היא המביאה חלק מאיתנו לקו השבר, למקום השביר שבין האישיות לדחק. ולכן התערבות בשעת משבר מאפשרת לאנשים לצמוח ממנו. טיפול מהיר, מיד כשצצים ניצני הבעיה, הופך את הלימון ללימונדה. בישראל, שהחיים בה רצופים מתח גבוה, אחוזי הגירושים והאבטלה רק עולים והאיום הבטחוני גדל, מרביתנו צפויים להגיב באופן משברי. לכן טיפול נפשי בזמן לא רק מציל חיים, אלא גם משפר בצורה משמעותית את איכותם".