עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא

שבוע שעבר, מיד עם סיום מצעד ההצדעה הניו יורקי לישראל, התכנסה קבוצה של קשישים יהודים על סיפונה של האינטרפיד, המשחתת שעוגנת בהדסון מאז הפכה למוזיאון צף, כדי לקבל אות הוקרה על פועלה למען ישראל.
גברים ונשים שעברו את גיל 70 (או ילדיהם של אלה שכבר אינם בחיים) נזכרו בהתרגשות בימים הרחוקים שבהם מצאו עצמם נלחמים על קיומה של המדינה היהודית. ההתרגשות היתה גדולה במיוחד לאור העובדה שהיה זה אירוע ראשון שיזם הממסד הישראלי כדי להודות לאנשי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) על ההקרבה ואומץ הלב שגילו. המתנדבים התקבצו עם בני משפחותיהם הגאים באולם התיאטרון של האוניה, ואחד אחד הוזמנו ללחוץ את ידיהם של הקונסול אלון פנקס ונספח צה"ל בוושינגטון משה סוקניק, שהודו להם והעניקו להם אות הוקרה מיוחד מטעם המדינה.
המאורע התקדימי היה יוזמה של עידו אהרוני, קצין העיתונות של הקונסוליה בניו יורק, ששקד על הפקת הטקס וגייס את אנשי המחלקה שעליה הוא מופקד כדי לאתר את המח"לניקים בכל רחבי ארה"ב.

ההורים לא היו מרוצים

מפקד האינטרפיד, וויליאם בריאן ווייט, שעלה לשאת דברים, אמר שהוא "מרגיש כאן כמו במשפוחה". הוא סיפר על איש העסקים היהודי זכארי פישר, שב- 1966, כשנודע לו שהאינטרפיד, שספגה חמש התקפות של הקמיקזים היפנים במלחמת העולם השנייה, עומדת לפרוש מפעילות מבצעית, השקיע 45 מיליון דולר כדי להפוך אותה למוזיאון צף. ווייט הזכיר שראש הממשלה יצחק רבין ביקר במשחתת, "ממש באולם הזה שאנחנו נמצאים בו, תשעה ימים לפני שנרצח".
סלינה שפיגלמן סיפרה שבעלה סיי, אחד ממקבלי אותות ההוקרה, לא ישן כבר יומיים. "הוא כל כך התרגש. כשאתה מגיע לגיל הזה אתה חי בעבר, ובשבילו הנכדים ומח"ל זה הדבר היחיד שמעניין בחיים", אמרה. סי, שבישראל קראו לו שמעון, נולד באנטוורפן, בלגיה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היגרה משפחתו לקובה, ומשם לניו יורק.
ב- 1947 היה שפיגלמן פעיל נלהב באירגון בני עקיבא בניו יורק והשתתף בהפגנות למען הקמת מדינת ישראל. יחד עם חבריו הוא אסף נשק עבור ההגנה ובאוגוסט 1948 הפליג לישראל, מבלי לספר למשפחתו. "נסעתי להכשרה באפסטייט ניו יורק, שם הכינו אותנו לקראת מה שמחכה לנו בישראל", סיפר. "העבירו לנו חומר רקע על המבנה הגיאוגרפי והפוליטי של האיזור. לא סיפרתי לאבא שלי כי הוא לא היה מרשה לי לנסוע, אבל לדוד שלי סיפרתי שאני עוזב".
עם בואו לישראל, קישרו נציגי בני עקיבא בין שפיגלמן לבין קיבוץ טירת צבי. "מכיוון שהם לא ידעו מה לעשות איתי שלחו אותי לגולני ביחד עם כל הקיבוצניקים האחרים", הוא נזכר. "רוב הפעילות שלי היתה שמירה על המישלטים. אחד מהם, תל עדרה, הוקם על גבעה שהשקיפה על ג'נין. התפקיד שלנו היה לפקוח עין על הערבים, לעשות מארבים למסתננים שגנבו דברים מהקיבוץ. הסתובבתי עם רובה אבל במשמרת שלי אף אחד לא ניסה להסתנן.
"מהמשלט עברנו לאיזור אשדוד כדי להקים קיבוץ חדש בשם ניר אשדות. בגלל שלא היה לי מקצוע הטילו עלי לפנות זיפזיף מהחוף", ממשיך שפיגלמן. "בירושלים גרו אז דודה ודוד שלי. כשביקרתי אותם וסיפרתי להם מה אני עושה, הם אמרו לי שזו לא דרך לתרום למדינה. והציעו לי לחזור לארה"ב ללמוד מקצוע ורק אז לעלות לישראל. זה נשמע לי הגיוני וחזרתי. רק כעבור שנים נודע לי שאבא שלי ביקש מהדוד שלי לשכנע אותי לחזור לארה"ב".
שפיגלמן למד בניו יורק הנדסה תעשייתית וייעוץ בניהול עבד במספר חברות גדולות עד שפתח חברה משלו. "כשנסעתי לישראל הייתי דתי עם כיפה וציציות, אבל לניו יורק חזרתי חילוני כי בישראל לא הייתי צריך לשמור על הדת, כולם שם יהודים. בישראל החלום שלי היה לגור על הכרמל בבית שמשקיף לים התיכון. אני מאמין שאם הייתי נשאר שם, היום הייתי חיפאי. יש לי תמונה ישנה של החברים בגולני הייתי מאוד רוצה לאתר אותם ואולי לעשות פגישת מחזור אבל לצערי אני כבר לא זוכר את השמות שלהם".

אנשי הדממה

פול קמיצקי המכונה פול קיי, תושב וודמיר, לונג איילנד הוא יו"ר ועד המנהלים של אירגון מח"ל, בארה"ב. השבוע הוא נזכר איך קיבל יום אחד ב- 1947 שיחת טלפון בביתו בברונקס, שבה הודיע לו קול אנונימי שיגיע למחרת לפינת לקסינגטון אווניו ורחוב 49 במנהטן. קיי, ששירת בצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה, נחשב לאחד שיש לו ניסיון צבאי. "הגעתי לצומת ואז ניגש אלי מישהו לבוש ז'קט ואמר לי, לך אחרי'. הוא לקח אותי לבניין של ארגון 'בני ציון'. שם הציג את עצמו כעקיבא סנדלר, מהנדס טיס, אמר לי שצריך להשיט ספינות עם מעפילים בין קפריסין לפלשתין. אמרתי מיד שאני מוכן. הוא הודיע לי שאם הבריטים יתפסו אותי הם ייתלו אותי. חמש שנים לאחר מכן, כשכבר חזרתי לניו יורק, נודע לי שהחותנת של אחותי היתה קרובה של יגאל אלון והעבירה לו את השם שלי".
אחרי שהודיע על הסכמתו לעזור למדינה היהודית שבדרך נסע קיי לבולטימור, שם עלה על אוניה קטנה של משמר החופים האמריקני שנרכשה על ידי פעילי ההגנה והפליגה תחת דגל פנמי. שמה של האוניה שונה בהמשך ל"התקווה". לידה עגנה אוניה דומה, אחת מעשר שהפליגו מאמריקה לאירופה כדי להביא מעפילים לפלשתינה. מאוחר יותר התפרסמה האוניה הזאת כ"אקסודוס".
הבריטים, מספר קיי, תפסו את "אקסודוס" והחזירו אותה לקפריסין. "צוות האוניה שלנו יצא לאיטליה והעמיס שם מעפילים בדרך לפלשתינה. גם את הספינה הזאת תפסו הבריטים והעבירו למעצר, אבל אנחנו, אנשי הצוות, חזרנו לחיפה על אוניה של אסירים בשם אמפייר לייף גארד' שהטבענו אחר כך בחיפה. כשהשתחררתי נסעתי לארה"ב כדי לעזור לרכוש עוד אוניות. עם אחת מהן הפלגנו מהאיסט ריבר לאוקיינוס האטלנטי, ועשינו איתה שלושה סיבובים בין אירופה לקפריסין וישראל".
אחרי שהוקמה המדינה והסתיימה משימת הבאת המעפילים, הוקמה בצה"ל יחידת העלית שייטת 13. קיי מספר שפנו אליו להצטרף. "המפקד היה יוחאי בן נון. הסברתי שאני בכלל לא יודע לשחות אבל בן נון אמר לי שהם שוחים על קרקעית הים, בין הדגים, וזה שיכנע אותי. למדתי לשחות בחוף קיסריה. נשארתי בחיל הים במשך שנה וחצי. אחרי המלחמה חזרתי לניו יורק והלכתי ללמוד ב- NYU חינוך גופני. רציתי לחזור לישראל ולהיות מורה במכון וינגייט, אבל אז הכרתי את אשתי, המשכתי בלימודי הנדסה ונשארתי כאן".

חייל אמריקני בפלמ"ח

מקס והילדי גולדברג, בעל ואישה, קיבלו כל אחד בנפרד אות הוקרה על פועלם למען ישראל. בני הזוג נפגשו ב- 1945 במחנה הריכוז ברגן בלזן. הילדי, אחות במקצועה, הגיעה עם משלחת של הצלב האדום, ומקס שהיה רופא נשלח למחנה לאחר שנתפס בפעילות מחתרתית בבלגיה. הם התחתנו בבאזל, שווייץ, ב- 1947, והחליטו לבלות את ירח הדבש שלהם בפלשתינה. השניים עלו על אוניה במרסיי ונחתו בחיפה. מקס גויס לחזית ושירת כרופא גדודי בסג'רה והילדי נשלחה לבית הספר החקלאי כדורי, שם טיפלה בפצועים שפונו לשם. בני הזוג, תושבי טינק, ניו ג'רזי, שמחו
מאוד לגלות שמדינת ישראל לא שכחה אותם.
אוגוסטין דוק לבשבסקי, תושב ווילאמסטון, ניו ג'רזי, הוא בין הבודדים במח"ל שלא היה יהודי. למרות זאת הוא קיבל את ברכת אמו כשסיפר לה שהוא מתכוון לנסוע לעזור ליהודים להקים את המדינה שלהם. הרעיון נולד בראשו אחרי ההיכרות עם חבר יהודי בשם מייקל פרלשטיין.
"מייקל נולד בהונגריה והגיע לארה"ב כשהיה ילד", סיפר לבשבסקי השבוע. "הוא שירת בצי האמריקני ואני שירתתי ביחידת התובלה הימית של המארינס. יום אחד ב- 1947 מייקל סיפר לי שהוא נוסע לעזור להקים את מדינת היהודים והסביר שהם זקוקים לספנים שיידעו להשיט את הספינות שיביאו את המעפילים מאירופה. אמרתי לו שאני חייב לדבר עם אמא שלי. כשסיפרתי לה היא אמרה, 'תעשה את מה שאתה צריך, שישה מיליון יהודים נהרגו באירופה ואף אחד לא עשה דבר'".
בקיץ 1947 עלה דוק על אוניה שהפליגה לפורטוגל לשיפוצים ומשם המשיך לאיטליה כדי לאסוף מעפילים, ניצולי שואה יהודים. הוא השיט ספינות מעפילים, חלקם נתפסו על ידי הבריטים בדרכם לישראל והועברו לקפריסין. בהמשך הצליח דוק להגיע לישראל.
החוויות הזכורות לו מהתקופה הן מעצרים על ידי הבריטים, מאסר בבית הכלא בעתלית, חיים בקיבוץ בית קשת, אימונים בפלמ"ח, והכנת כמה גשרים לקראת פיצוצם ב"ליל הגשרים". בקיץ 1948 היה דוק בחזרה בניו ג'רזי.
דוק הקדיש את כל חייו לצבא האמריקני. הוא אפילו הספיק להשתתף במלחמת המפרץ הראשונה, שלאחריה פרש לגימלאות. למרות שעברו 55 שנה מאז ימי המעפילים, דוק אינו שוכח את המפקד שלו אז, משה וילפסון. הוא אפילו יודע שהיום הוא קורא לעצמו משה מנחם וגר ברמת השרון. דוק עזב את ישראל ושב הביתה בגלל מחלתה של אמו, אבל תמיד נשארה אצלו פינה חמה בלב למדינת היהודים.

ישנן בנות

מרתה וולמן, שהיגרה עם משפחתה מיוהנסבורג, דרום אפריקה, לארה"ב ב- 1989, היא אלמנה נאה ומטופחת ואם לארבעה המתגוררת בקונטיקט. את הציונות, היא מספרת, היא ספגה בתנועת בית"ר ביוהנסבורג.
וולמן, בת 18, עלתה יחד עם עוד 15 מתנדבים בני גילה על אוניה בנפולי שלקחה אותם לנמל חיפה. "ידענו שיש מלחמה ורצינו להיות חלק מהמאבק", סיפרה. לפני שיצאה לדרך עברה הקבוצה סידרת אימונים בחווה בדרום אפריקה, שם גילתה מרתה שהיא צלפית טובה. בישראל היא נשלחה ליפו, ועברה קורס שהכשיר אותה להיות חזאית מזג אוויר.
היא הוצבה בבסיס חיל האוויר ברמת דוד והתפקיד שלה היה לחזות את מזג האוויר באמצעות ברומטר ומפות כדי שהטייסים יידעו אם אפשר להמריא. מרתה נשארה בארץ כשנה. היא זוכרת שהיא וחברותיה קיבלו 10 שילינג כדי לקנות בולים ולשלוח מכתבים הביתה. רק זכרונות יפים נשארו לה מאז. "הייתי יותר מדי צעירה וטפשה מכדי לפחד", היא מסבירה בחיוך. "בשבילי זאת היתה הרפתקאה אחת גדולה".
וולמן זוכרת היטב את יום העצמאות הראשון של ישראל, שבו קיבלה, כמו שאר המתנדבות, מדליית הוקרה מגולדה מאיר. אחריו שהתה גם במושב הבונים, שהקימו יוצאי דרום אפריקה ליד חיפה, שם עבדה בלול, במטבח ובמחסן. היא חזרה ליוהנסבורג לחופשה של חודש, אבל אז הכירה את בעלה, התחתנה ונשארה.
מאז הימים הרחוקים ההם ביקרה וולמן בישראל כמה פעמים. ב- 1968 היא אפילו חגגה את יום העצמאות של ישראל בירושלים. לפני חמש שנים היא צעדה במצעד ההצדעה לישראל עם משלחת של חברי הפדרציה היהודית מקונטיקט. ביום שישי שעבר, במרומי הלובי של מלון מאריוט מרקיז, ניסינו לברר איתה אם היא עדיין יכולה לחזות את מזג האוויר. וולמן אמרה שהיא בטוחה שיירד גשם.