דיסק הבכורה של "הקוביות": רוק אלקטרוני מהורהר

אם חיפשתם בזמן האחרון שילוב בין רוק לאלקטרוניקה מהורהרת ובעברית, אתם יכולים לנשום לרווחה. האבידה נמצאה. "עד סוף היום", אלבום הבכורה המרענן של "הקוביות", מזמין אתכם להתנתק מן העולם, לשקוע בתוך זוג אוזניות רכות ולהנות מטיול במחוזות הדכאון האופטימי.

את ייסורי הלידה שחוו חברי הלהקה בשנים האחרונות, גם מטח של זריקות אפידורל לא יוכל למחוק. המיקס הסופי העלה אבק מאז ינואר 2001 וחיכה לרגע בו יוכל לפרוץ החוצה. "עוד כמה חודשים מייאשים של המתנה וכמעט העפנו אותו לפח. יש לנו מזל שאנחנו להקה פעילה שמופיעה כל הזמן", אומר קובי משה ואלך, סולן הקוביות ומי שאחראי על מרבית מהמילים והלחנים. "אחרת זה היה כמעט בלתי אפשרי לדחוף את האלבום קדימה. ככל שהזמן חולף, אתה מתרחק ממנו יותר ויותר".

הצלחות מהירות

לפני שמונה שנים, קובי היה סולנה של להקת "בארוק" שהייתה על סף חתימה ב"פונוקול", לסדרה בת חמישה אלבומים. "אבל מרוב דיבורים לא התייחסו למוזיקה שלנו", הוא מסביר, "זה היה למעשה תחילתו של עידן הרייטינג, כולם חיפשו הצלחות מהירות ושם בעצם התפתח הגועל שלי מהצורה בה הדברים התנהלו. הרגשנו כמו אוויר, נועדנו אך ורק כדי לשרת את המטרה. רגע אחד אתה עוצר את הרכבת ושואל שאלות, דורסים אותך". לאחר ארבע שנים של הופעות ויצירה, הוחלף השם ל"קוביות" בתוספת של מספר שינויים פרסונליים וכעת ההרכב מונה את קובי על השירה והבס, אילן שערי מצטרף בקולות ובגיטרות, אורן פילדוס בקלידים וגלעד אריאל בתופים. כולם בלי יוצא מן הכלל, אחראים על הסמפולים והתכנותים שמעניקים לקוביות את הצליל ההזוי והמיוחד.

בתחילה חברת "הליקון" הביעה עניין בלהקה, אך התנתה את המשך היחסים בנטרול הדיסטורשיין, דבר שיכול להוות בעיה, כשאתה רוצה לרקוח בסופו של יום רוק עם גיטרות. "אנחנו כמו כנופיה משפחתית שדואגת אחד לשני", צוחק קובי. "מושפעים בעיקר מפוסט פאנק, רדיוהד, לד זפלין, ג'אז והרבה אייטיז. החלטנו להוציא את האלבום בהפקה עצמית עם מקסימום שליטה על התהליך האמנותי. אתה צריך להיות בעל אופי מסויים כדי להתמיד בהקלטה, זה תהליך שהתאפשר בזכות התקדמות הטכנולוגיה בשנים האחרונות ובנגישות שלה, אבל זה עדיין לא גרם לו להיות פחות קשה. הדבר הכי חשוב הוא שלא היו מפיקים פלצניים שעמדו לך על הראש ורצו שתשמע כמו מישהו אחר".

גיטרות שמנמנות

סוד הקסם של הקוביות נובע מהשילוב המוצלח בין הגיטרות השמנמנות לנגיעות האלקטרוניות שנעות מדאנס פופי קליט ועד לאמביינט סהרורי. "ניסינו ליצור תחושה שתדמה חלום בהקיץ. העולם זז קדימה ואתה קפוא מאחור בהרהורים, צופה על הכל. מתישהו אתה מתעורר וחוזר בחזרה למציאות", אומר קובי, "אחד הדברים החשובים שהובילו אותנו במהלך הפקת האלבום, היה שנוכל לבצע את השירים באותה איכות גם בהופעה חיה עם סיקוונסר וסמפלר", הוא מפרט, "מרבית מהלחנים כבר היו מוכנים וחלק תוקנו תוך כדי עבודה. השירים נבנו בשני כיוונים בו זמנית, הקלטנו בבית ומיד בדקנו כיצד השיר נשמע בלייב, השינויים בעיבודים נעשו בהתאם. התעקשנו על סאונד מיוחד, למרות שזה נורא קשה להביא היום משהו חדש ומפתיע, כי כמות הסגנונות פשוט מטורפת".

נראה שהקוביות נהנו לחבר אלקטרוניקה עם כלים חיים, הגיטרות והתופים הוקלטו באולפן ושאר התכנותים והסמפולים נעשו במחשב. "כבר הפסקנו לספור את השעות שעבדנו על הסקיצות", אומר קובי. "ההפקה נעשתה תוך כדי למידה של הציוד, היו הרבה נסיונות וטעיות, זה גם הכיף שבאלבום הראשון, הבא ישמע יותר ממוקד".

נטול פוזה

סגנון הכתיבה של קובי הוא תמציתי, מהורהר ונטול פוזה. הוא לא מגדיר את עצמו ככותב טקסטים דגול ומנסה לגרום לטקסט להיות חלק מממעטפת הסאונד העשירה. הבדידות וההתמודדות עם פחדים נמצאים כמעט בכל פינה, מגובים במלודיות קליטות שנוטות להתפתח באיטיות וטוב שכך. כמעט כל השירים באלבום בולטים לטובה, תוכלו לגלות פנינים כמו "החברים שלך" עתיר הסינתיסייזרים ועם אווירה גותית חולמנית, "בטוח שתראי" בלדה קודרת וקצבית ואת "עד סוף היום" הבועט בעל ריפים מהפנטים של גיטרות יהיה בהחלט קשה לנתק מהאוזניים. אלוהים מקבל יחס מיוחד בשיר "תשובה לא דתית (אולי)" עם סמפול קולו של המחזיר הידוע בתשובה, אמנון יצחק וחובבי האמביינט ישמחו לגלות קטע אינסטרומנטלי חביב בשם "אמביינט תל אביב".

הקוביות ריאליים מאוד לגבי מצב השוק בארץ ומתכננים חריש עמוק בדמות הופעות. "אנחנו לא מחפשים הצלחה היסטרית כמו של עידן רייכל, אם 100 איש בתל אביב יאהבו אותנו, נוכל להמשיך ולהתרכז במוזיקה. את המקום שלנו מצאנו, עכשיו רק נשאר ללכת עם זה עד הסוף".