"עד ראיה": יותר מפרובוקציה

בתיאטרון הקאמרי אולי לא יודו בזה, אבל היו שמחים מאד לראות את מחזהו החדש של יהושע סובול, "עד ראיה", הופך לסקנדל התורן. ההצגה מורכבת מחומרים שעשויים לעורר שדים: סרבן גיוס, שיחות על שטחים כבושים ונאצים. כשמערבבים את כל המרכיבים, מי בכלל צריך יחסי ציבור? אפשר ליפול לאנלוגיות שטחיות, וזה סביר להניח מה שיקרה, ובכל זאת מדובר במחזה מעורר מחשבה ובהצגה שהיא למרות הכל יותר מפרובוקציה.
גיבור המחזה הוא פרנץ (איתי טיראן), מכונאי אוסטרי נשוי ואב לשתי בנות, שמסרב להצטרף לשורות הרייך השלישי ונידון למוות בשל כך. בניגוד לאחרים ניתנת לו האפשרות ללבוש מדים ולהשתחרר מגזר הדין. אבל הדילמות המוסריות שלו כאדם דתי וכאזרח - והסירוב להפוך לחלק ממשטר רצחני, לא מאפשרות לו להתפשר ומובילות אותו לסוף הבלתי נמנע.
המחזה מבוסס על סיפורו האמיתי של פרנץ יגרשטטר, שהשאיר אחריו עדות כתובה והפך לסמל הסרבנות באוסטריה הכבושה. למרות שבישראל הכל פוליטי, מדובר בהצגה שבראש ובראשונה מדברת על בני אדם, על החברה האנושית, על מוסר ועל לקיחת אחריות. "אני מרשה לעצמי לשבור את הכללים בגלל שהפיהרר שלנו שבר את הכללים", אומר יגרשטטר לחבריו שמנסים לשכנע אותו ללבוש מדים, "כשמנהיג שובר את הכללים, חובתו של כל אזרח לשבור את הכללים".
בהצגה כמו בחיים לחבק את המוות או להעדיף אותו על פני ברירת החיים, הופכת את הגיבור למטורף, בעל נטיות התאבדותיות או סתם שרוט. רק שיגרשטטר אינו נופל בהכרח באף אחת מהקטגוריות הללו, מה שמאלץ את הקהל להתעמת עם מעשיו.
סובול מציג את דמותו של יגרשטטר כעין ישו מודרני, קדוש מעונה וקורבן של נסיבות ומצד שני כחוטא בחטא הגאווה הקדום. הפסיכיאטרית הצבאית (תחיה דנון) שמנסה להציל אותו מגזר הדין ומעצמו נתלית בהסברים שונים לעקשנות שהוא מפגין. "אתה רוצה לנקות לכלוך שאחרים עשו", היא אומרת לו כשהוא עסוק בניקיונות אובססיביים של מחראות בית הכלא ונעלי האסירים. אבל העיקרון שמוביל את יגרשטטר הוא אחר. "המוות שלי הוא עדות לכך שלא היה שום הכרח להיות כלי שרת בידי המשטר הזה", הוא אומר לכומר בשעת וידוי. הכומר מצידו עונה: "על מנת להיות עד ראיה אתה צריך להישאר בחיים. איש לא יתעניין בסיפור שלך. המעשה שלך והמוות שלך ישקעו בתהום הנשייה".
60 שנה לאחר הוצאתו להורג של יגרשטטר האמיתי בברלין, העלתו של המחזה המבוסס על סיפור חייו בתל-אביב, הוא אולי הוכחה לכך שהכומר טועה. סובול הגיע אל התיק של יגרשטטר במקרה, איבק אותו והפך אותו למסמך חי באמצעות הטקסט שכתב, שהפך להצגה בבימויו של הבמאי האוסטרי פאולוס מנקר. בקונטקסט הישראלי הוא רוצה אולי לומר, שכולנו עדי ראיה.