תל קדש: נסתר בין הקוצים

היום זהו אתר הלום קוצים, שאלמלי חניון מוצל ומטופח כמטחווי אבן ממנו, חזקה עליו שלא היה מגיע כלל לתודעה. המקום הוא תל קדש, שנקרא בעבר קדיס - תל למרגלות רכס אצבע הגליל, שעליו עובר הגבול בינינו לבין חיזבאללה-לנד, ומעל בקעה עתירת תפוחים המייפה את טרשי ההר בירוק נפלא, בפריחת חורף תואמת ובטעמי קיץ משובחים.
באיזשהו אופן עלום ממני, הפכה העיר הקדומה קדש - כמו אחיותיה לתואר, שכם וחברון - למופת האלימות היצוקה בתרבותנו מימי קדם. 'עיר מקלט הרוצח' היתה, אחת משש שהוקצו על ידי הממסד להיות מחסה לרוצחים בשגגה. שלוש היו בארץ ושלוש מעברו המזרחי של הירדן, שבפרק נכבד מדברי ימיו שלטו בו יהודים.
וזה דבר המשפט: "והערים אשר תתנו שש ערי מקלט תהיינה לכם... לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים האלה למקלט לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה" (דברים ל"ה, יג"-ט"ו). כלומר, תרבות האינדולגנציה, אשר תעריפה לא פורט - כבכל באזאר ים תיכוני, גם באזאר הגוויות או הנשמות פתוח למיקוח - אינה רק נחלה היסטורית של הכנסיה, אלא שורשיה בסלחנות הבלתי פשרנית כלפי מי שרצח בשגגה. ומהו רצח בשגגה? רציתי רק לאיים אבל ההוא נבהל ברצינות ומת מאימפקט? או, "הרבצנו איש לרעהו, ואני בסך הכל רציתי לגמור עם ההסתבכות הזו במהירות"?
תמהני מה דמות היתה לעיר הזו. פרנסתה היתה מן הסתם על תפוחים ותבואות, אך מה עם רוצחים שבה? האם היו להם בתי אכסניות? ומה היה כתוב בשלטי החוצות של אותן אכסניות - "רוצחים בשגגה עד גיל 17 חייבים בתעודת תלמיד"?, או "הנחות גדולות במבצע לרוצחים סיטונאיים בשגגה"?
האם רוצחים עניים, שידם לא השיגה לשלם כופר למשפחת הנרצח, נותרו להתגורר במקום? האם התחתנו בבנות המקום, או שמא עם רוצחות בשגגה, שהעדיפו למצוא בן זוג שתהיה לו שפה משותפת איתן? האם בשוק היו נותנים הנחות ניכרות לרוצחים בשגגה, בהיותם מקור פרנסה חשוב לעיר? ומה קנו אלה בהנחה, אבני משחזת? אנקולים לבשר? כמויות מסחריות ומסוכנות של אקסטזי?

לא הפכה לאתר לאומי עתיר זכויות

כך או כך, להבדיל מאחיותיה שכם וחברון - שזוכות לכותרות גדולות וליחס חם מצד צווחני אומתנו - נעלמה קדש שבגליל באבק ההיסטוריה בקול דממה דקה.
מאז שכבשו האשורים את ישראל והחריבו את קדש, הפכה זו, אחרי שיקומה, לעיר של נוכרים שלא חדלו מלהציק ליהודים שבסביבתה. אפילו צבאות הרומים, בבואם להשחית את הגליל, מצאו בקדש בסיס נוח וכנראה אוהד. מיום שיהודיה על הרוצחים שבהם נטשוה, התעניינו בה בני ברית רק בימי הביניים, כאשר הראו בה את קבריהם של ברק בן אבינועם, דבורה הנביאה ויעל אשת חבר הקיני. אלא שכה עמוקה היתה ההזנחה, שקבריהם נשכחו ומקומם לא ידוע, וקדש לא הפכה לאתר לאומי עתיר זכויות ורגשות אלא לאתר ארכיאולוגי יפה להפליא.
התל גולש מזרחה אל בקעת קדש, ולמרגלותיו משתרע תל קדש המזרחי, הוא ח'רבת שייח האליס בערבית. לא היינו נדרשים לשם השייח הזה אילמלי הקשר המחשיד שלו להליוס, אל השמש היווני, ואילמלי היה עומד על ראש התל שריד נהדר, בן כ-1,900 שנה, של מקדש שמש יטורי.
ובכן, יטורים הם אחד מן העמים הערבים שחיו באזורנו באותה עת. סוחריהם נראו בכל שוקי המזרח התיכון וחייליהם שירתו כשכירי חרב אצל כל מי ששילם את שכרם בעיתו ובעין יפה. כך גם שירתו אצל הורדוס מלכנו וכך גם זכו להתנחל בגולן, בבשן, בחורן, בחרמון ובגליל. מאחר שהם עצמם לא הותירו ספרות ועדויות כתובות, אלא רק שרידי בניינים, משלימים היום הארכיאולוגים וההיסטוריונים את החסר ומספרים לנו שאלה, בהתערותם במרחב, קלטו אל פנתיאון האלים השמי המקורי שלהם דמויות מהפנתיאון ההלניסטי ואחר כך הרומי, וכך 'בעל שמין', כלומר 'בעל השמים' - שאצלנו הוא 'אדוני' וגם 'היושב במרומים' - הפך להליוס, אותו אל שהיה אחראי על הסביבה העליונה.
עם מות תרבותו מת גם הוא, אך נותר זכרו בשמו של שייח ערבי עלום ושמו האליס. כאן, בהאליס זו, הציבו היטורים מקדש ענק, בגובה בית בן כחמש קומות. הם עטרוהו בשערים, במשקופי אבן מגולפים עם דמויות אדם ועופות דורסים, עמודים גדולים וחצרות מעודנות עמדו בחזיתותיו ופתחי היכלו פנו אל השמש העולה, בערך על פי אותה תפיסה ארכיטקטונית-קוסמולוגית שעמדה ביסוד כיוון פתח ההיכל ומקום המזבח היהודיים בהר הבית ע"ה.
בין החניון לשרידי המקדש, בתוך העשבים והקוצים, מוטלים כמה סרקופגים ענקיים, מהגדולים שנמצאו בארץ. הם מיועדים לזוגות של נפטרים ומכסיהם עשויים בתבנית גגות רעפים או קשקשים, עם עיטורי סנפירים ופרחים. אולי מוזר, אבל אי אפשר היום להתווכח על טעמם של מתים בני אלפיים שנה.
והכי מתוק? זהו המעיין הקטן והתאנים הענקיות סביב התל. הבעיה היחידה היא הפרות הרבות שעולות אליו לרגל ותורמות תלים משלהן.

איך מגיעים

במפת הטיולים וסימון השבילים 'הגליל העליון' (מס' 2) וגם במפת 'גולן והחרמון' (מס' 1) - בשולי כביש הצפון הישן (899), בין מלכיה ומשטרת נבי יושע. עוד בסביבה: חניון האלה - חורשת עצי אלה אטלנטית עתיקים וציוריים; משטרת נבי יושע - היא מצודת כח; שרידי הכפר נבי יושע וקברו ה"אמיתי" של יהושע בן-נון; נחל קדש - קניון מופלא מצפון למשטרה.

טריוויה

סרקופגוס הוא אוכל-בשר ביוונית. זה השם שניתן לארונות קבורה מפוארים מאבן שגולפו ועוצבו לתלפיות. לא תמיד נשאר הנפטר בסרקופגו. יש והסרקופג היה כל כך מהודר ויקר, ולעיתים עשוי מאבן משובחת כשיש, פורפיר או בזלת, ואפילו מעופרת - ואז היו נפטרים אחרים מונחים בו לפי תור.
עם כלות הבשר על העצמות, היו מוציאים אותן אל תיבת אבן קטנה, שנקראה גלוסקמה. לעיתים היו מוציאים את העצמות ומטילים אותן לבור איסוף במערה, שבה גם היו מונחים הסרקופגים. כלומר, החובה ש'חברה קדישא' כופה עלינו להיטמן באדמה סתם ככה, לא תמיד היתה תקפה. תשאלו את רבי יהודה הנשיא חותם המשנה וכל בני ביתו, שהסרקופגים שלהם מוכרים וידועים ממערות הקבר שלהם בבית-שערים.